היות ובעלי נפטר סמוך לראש השנה היה טבעי שתיבת הדואר שלנו תתמלא אגרות וברכות שנה טובה שנשלחו עבורו 
מגורמים שהחדשות טרם הגיעו אליהם ורשימותיהם לא עודכנו.
ברחבי הארץ פלטו מחשבים רשימות ארוכות, והעבירו פקודות הדפסה לפתקיות מסודרות עם שמות וכתובות ואפילו מספרי מיקוד של נמענים לשנה הטובה, ובעלי, שנפטר בינתיים, ביניהם.
השנוטובות יצאו לדרכן. כולם איחלו לו שנה טובה והזמינו אותו לקנות אצלם. שנת קניות מוצלחת. חנויות בן קנה, מסעדות בן אכל וספקי שירותים שונים ומשונים, ממדביר החרקים שהוזמן לביתנו אחת לשנה להכחיד גו'קים, נמלים ועכברים, עבור דרך חנויות משקפיים, סיגרים, יין, מוסיקה, אינספור גאדג'טים ועורכי דין לבני צווארון מעומלן.
אפשר לדעת המון על חייו של אדם לפי הדואר שהוא מקבל לאחר מותו.
היות ואני עצמי עוד לא קלטתי את העדרו הנצחי, לא התעצבתי מדי ממבול האיחולים, ואף עדכנתי אותו בידידיו דורשי טובתו (ובעיקר – כספו).
בכל מקרה קיוויתי שנשמתו תמצא את דרכה הנכונה לגן העדן, וחשבתי ששפע הברכות אולי אף יועיל לו, היכן שלא יהיה.
הגדיל עשות סניף הבנק בו התנהל החשבון שלנו. פקידי הבנק ידעו גם ידעו על האסון שנחת עלינו. הבנק היה אחד המקומות הראשונים שרצתי אליו, מהסיבות הכי פרוזאיות שיכולות להיות. אֶבֶל או לא אֶבֶל, החיים צריכים לאכול, ובשביל לאכול צריך כסף, ובשביל כסף צריך קודם כל כסף. אבל אחר כך צריך שענייני הבנק יהיו מסודרים בתכלית. מאושרים וחתומים בחתימות הנכונות על גבי המסמכים המתאימים ומתויקים בסדר מוחלט. עניני הבנק שלנו היו מסודרים, אבל לא מספיק לאירוע יוצא דופן כמו מותו הפתאומי של בעלי. במרוצת החודשים הבאים הם כילו חלק נכבד ממשאבי הזמן, המרץ ומצב הרוח שלי. בסופו של דבר התרגלתי. בכל אופן, באותו ראש השנה התקבלה מעטפה מן הבנק. בחלונית השקופה הציץ שמו של הנמען, שהיה בעלי הנפטר, בתוספת ראשי התיבות ז"ל (שידע לו שהוא מת, במקרה ששכח). שלפתי את המכתב, ישרתי את הדף המקופל ושמחתי לראות כי הבנק מאחל למת הז"ל (כך בפירוש) שנה טובה, ואף מעדכן אותו בקשר לפעולות שכדאי לו לבצע בחשבונו בשנה הקרבה עליו לטובה. נעלבתי מעט, כי אני הייתי חיה וקיימת ושותפה שווה בחשבון הבנק, ולא קיבלתי "שנה טובה" מהסניף ואף לא הנחיות כיצד לשפר את מצבי הפיננסי בשנה החדשה. ודווקא יותר מבעלי ז"ל נזקקתי אני לתמיכה בנקאית שכזו. למקרא האיגרת האבסורדית נתקפתי פרץ עליצות היסטרי . הבנתי כי בדיוק כמוני, הבנק המשיך להתייחס לבעלי כאילו הוא חי, רק שלשם משפחתו התווספה הסיומת – ז"ל. יכולתי לבכות, יכולתי לצחוק. בחרתי לצחוק.
כך למדתי את "הצחוק האחר", שהיה מרוח במשיחת מכחול עבה של צבע שחור. אני תוהה אם אותם שרירים מופעלים בסוגי הצחוק השונים – הצחוק השמח והצחוק השחור. מבחוץ – זה נראה אותו דבר. מבפנים, הסרעפת מרגישה בהבדל. אבל עדיין – צחוק הוא צחוק. ולפעמים הצחוק השחור נשבר בסוף לבכי קצר ויבש.
חלפה שנה. המנוח שלי ממשיך לקבל עדכונים של חשבונות הבנק שלו וברכות עליזות ליום ההולדת שלו, בצירוף שוברי הנחה מפתים. מס הכנסה, אגב, ממען את מכתביו ליורשיו של הנפטר ז"ל. למרבית ההקלה על המעטפות שלהם רשום בגדול – "במס הכנסה חושבים עליך." תודה. באמת תודה. זה ממש מרגיע.
ואני? אני מצפה למכתבי אהבה, אלא שנראה שמכתבים מהסוג הזה חלפו מן העולם.
השארת תגובה