תְּעוּדַת פְּטִירָה, הַמִּסְמָך הַלוֹהֵט

תעודת הפטירה של בעלי הייתה המסמך הלוהט של השנה הראשונה. לכל פעולה אדמיניסטרטיבית, והיו רבות מספור, היה צריך לצרף את התעודה הרשמית שהעידה על כך שהוא באמת מת ואיננו עוד. הייתי צריכה מה שקורין "תעודת פטירה".מספר ימים לאחר שקמנו מ"השבעה" התלבשתי בבגדים רגילים ונסעתי נסיעה ככל הנסיעות למשרד הפנים. כרגיל, התקשיתי למצוא חנייה. אחר כך דיברתי דיבורים רגילים עם מילים רגילות. רק שחיפשתי את האשנב בו ניתן היה להנפיק "תעודת פטירה" של האיש שחייתי איתו שלושים וחמש שנים והוא מת פתאום. שלא כרגיל זה היה אשנב בו השירות היה מהיר. כמו הקופה בסופרמרקט אליה אפשר לגשת, אם בעגלת הקניות מונחים לא יותר מעשרה פריטים. בירכתי בלבבי את משרד הפנים על ההתייעלות. אם כי כל המהירות הזאת הייתה לי משונה. הרי מדובר בתעודת פטירה. מה בוער? חיכיתי, כאילו כלום, כאילו אני משנה כתובת, או מחדשת דרכון.
כשהגיע תורי הגשתי לפקידה את המסמכים הנדרשים שאישרו את מותו. הייתי בטוחה שיחסר איזה מסמך ולא אקבל את התעודה. זה מין נוהל חיסון כזה שפיתחתי ואני מפעילה אותו לפני שאני יוצאת לביצוע משימה כלשהי בבנק, בקופת חולים, ביטוח לאומי, מס הכנסה, רואה חשבון, בזק, הוט, אוראנג', חברת הביטוח וכיוצא באלו. מה שאני מכנה בחיבה זועמת מינהלות (של החיים), בנסיון נואש להתידד איתן, אולי יאירו אלי פניהן ויסייעו בידי. ביוצאי מביתי למסעותי אלה אני מכינה את עצמי למצב השכיח בו יחסר לי מסמך, או חתימה, או שהפקיד היחיד שיודע ל"עשות את זה" לא יהיה – ולכן לא אוכל להשלים את המטלה. כאמור, היות ואני מחוסנת, כשזה קורה, אני לא מופתעת ולא מתרגזת. הרי ידעתי. אני יוצאת מהמשרד וממשיכה בצעדים הנדרשים להשלמת המבצע. למען האמת, עלי להודות שלא תמיד החיסון עובד. קורה גם שאני מאבדת את שפיות דעתי מרוב רוגז ותסכול.
הפעם, במשרד הפנים, חיכתה לי הפתעה. הפקידה לקחה מידי את כל המסמכים, עלעלה בהם ושוכנעה במהירות כי המת אכן מת. היא ביקשה ממני את תעודת הזהות שלי. נתתי לה. היא שלפה בזריזות את הספח בו היו רשומים שמות ילדי ומועדי לידתם, קימטה אותו, וזרקה לפח. "רגע רגע" הזדעקתי להציל את מה שנשאר ממשפחתי, "רק עכשיו איבדתי את בעלי, מה את זורקת לי את הילדים לפח?" היא לא ענתה. חשבתי שאולי מחמת שעברו את גיל שמונה עשרה הם כבר לא יהיו רשומים בתעודת הזהות שלי ופתאום הרגשתי נורא לבד בתעודה. רק אני. בלי בעלי ובלי הילדים. המחשב פלט חרישית ספח חדש והיא החזירה לי את תעודת הזהות, שהעידה שילדי הם אכן ילדי. נשמתי לרווחה. אלא שאז גיליתי במשבצת "המצב האישי" רישום חדש בשחור טרי – "אלמנה". רגלי כשלו. נחתתי לתוך אחד ממושבי הפלסטיק המכוערים. ישבתי בשקט מוחלט בתוך ההמולה שרחשה סביבי, קולטת את צליל החבטה הכבדה של החותמת המשרדית שהטביעה במצחי את אות מצבי החדש – "אלמנה". ישותי הפנימית שיקשקה בחרדה. עד אותו רגע, שהתרחש מספר ימים אחרי תום השבעה, כלל לא חשבתי על עצמי כעל אלמנה. אמנם בעלי מת. אבל מה זה קשור אלי? כל תא ותא בגופי כאב את ידיעת מותו בכל רגע, בכל שנייה. ועדיין, לא הייתי מוכנה לסטטוס החדש הזה, ולאגביות בה הונחת עלי. חתום כהלכה בספח תעודת הזהות שלי. הבטתי סביבי בהתנהלות הרועשת והרגילה של האנשים. קמתי ויצאתי משם.
אלמנה.
לפני ימים אחדים פגשתי באירוע תרבותי את ישראל פנקס, מגדולי המשוררים של ימינו, חתן פרס ישראל. איש נחמד מאד שהודיעני מיד כי אוהב נשים יפות הוא. "את נשואה?" שאל מהמרחק הבטוח של איש מבוגר ממני בהרבה, כמעט זקן. "לא" עניתי, מתגרה בו קלות, מחמיאה לגבריותו, כאילו הדבר אפשרי. "נפלא" השתעשע, "נהדר". אשת חיקו הנצחית לידו, צחקה איתנו, הצטרפה למשחק. "אז את גרושה?" ניסה בשנית, פניו מביעות תמיהה נוזפת מעט. "לא" עניתי. "איך הצלחת? אישה יפה כמוך?" נדהם לחלוטין. מניח שאם איני נשואה ואיני גרושה, ואני נתונה בשמלה אדומה ושפתי לוהבות באדום – אני רווקה. הבטחתי שאגלה את אזנו בפרטי מצבי המשונה על כוס קפה. אולי אראה לו את ספח תעודת הזהות שלי….