נוֹמִיקָן

פעם, לפני הרבה שנים, הייתי גברת מנהלת מכובדה עד מאד. ישבני היה מכווץ כיאות בחצאית צרה, ונקישותיהם החדות של עקבי נעלי הדהדו במסדרונות החברה בה עבדתי והזכירו לי את עמדתי הנחשבת, כאילו זו, חס ושלום, עלולה הייתה להשתכח ממוחי עד שאגיע לקצהו המרוחק של הפרוזדור. שם, אגב, בפינת הקפה, התרחשו הדברים המרתקים ביותר.
באותם ימים רווח נוהג נפסד, לטעמי, שהלך והתקבע עם השנים. מרבית שיחות הטלפון נפתחו במשחק ניחושים. היה עלי לזהות את קולו של המצלצל. היו שדיברו, היו שלאטו, שהיו שלחשו, היו שחדו לי חידות. אם לא זיהיתי מיד, נעלב הלה קלות, ואם למרות רמזים שניתנו לי עדיין לא פתרתי את התעלומה, יחסינו עלולים היו לעלות על שרטון. הצד השני חש כי אינו כה חשוב לי כפי שחשב לעצמו את עצמו. אני חובבת מסתורין, ולימים, חיי שלי הפכו לסרט מתח שנמצא כעת בעיצומו. אבל הריקוד המביך הזה מרט את עצבי המנהלת שהייתי. קבעתי לי נוהל משלי, לפיו הזדהיתי אני בשמי מיד כשנמען השיחה אליו חייגתי ענה לטלפון, ואמרתי: "נעמי כאן." הכי פשוט שאפשר. כך חשבתי. אלא שפתיח זה גרם לשיבושים רבים, בעיקר משהשיבו לי מיד – "נעמי לא כאן". וזאת הרי ידעתי בעצמי. הרי אני חייגתי אליהם. יוצא מכך שאני כאן, ולא שם. משהייתי מבהירה שאני יודעת היטב שאינני שם ואני נמצאת כאן, היה מתחולל ויכוח קצר היכן הוא אותו "כאן" ואיפה נמצא "שם". כל צד היה בטוח שהוא "כאן" והצד השני "שם". משהגענו להסכמה מי מצוי היכן, יכולנו להמשיך בשיחה מדוברת על פי המוסכמות החברתיות.
עם הזמן התמרדו אברי. ישבני (השטוח למדי, אם להודות על האמת) התעייף מלהיות אסוף כדבעי, והתחנן על נפשו לצאת לחופשי. כפות רגלי חשקו בנעליים שטוחות ומרווחות שיאפשרו פסיעות גדולות, לפי מידתי. ואוזני, אוזני מלאו המולת אכסדראות וביקשו להן שקט.
למען חלקים אלה, ואחרים, בגופי, פרשתי מקריירת הניהול המזהירה שלי.
חדלתי מלהדס במסדרונות בוהקים ארוזה בחליפות מהודקות.
אפשר לומר שעברתי לטייל בין חדרים באברים משוחררים, בסגנון מאוורר ופתוח, שהפיח הרבה פחות רוח.
שיחות הטלפון שלי עדיין התחילו בצמד המילים שהפכו לסמל המסחרי שלי "נעמי כאן".
ליום הולדתי העגול, פרשו חברי כרזה ענקית ועליה נכתב, בכל תאויוט הקטיב האפשריות: "אמסיבה של נומיקן."
וזהו.
נהייתי נוֹמִיקָן באופן רשמי.