תה עם מיס בבינגטון, או – איך קרה שלא בגדתי בבעלי?

התגלגלתי לחופשת סופשבוע ברומא.
בפיאצה ד'אספניה הצצנו בחלון הראווה של "חדרי התה של מיס בבינגטון". אולם גדול נגלה לעינינו, תקרתו גבוהה, ספון לוחות עץ כהים, מראות מבהיקות תלו על הקירות, שולחנות רבועים ועגולים בגדלים שונים ועליהם כלי חרסינה עדינה תוכה לבן, קליפתה ירקרקת ומפית אדומה נעוצה בכל כוס, קנקני סוכר וחלב מוכספים. בקיצור – אנגליה הקטנה. המחיר – בהתאם. מכל בתי הקפה הרומאיים, נתקפה אסתי חברתי בחשק עז לבלות דווקא כאן, בחדרי התה של הגברת בבניגטון. היות והקצבנו לעצמנו אקסטרווגנזה אחת בכל יום, זו הייתה ההוצאה המופרכת של אותו יום.
נכנסנו. התיישבנו מצידו השני של חלון הראווה, ושמחנו על העוברים ושבים שהביטו בחלון וראו את שתי הנשים האלגנטיות (מכנסי הג'ינס והמגפיים הוסתרו מתחת השולחן) שיכלו להרשות לעצמן לשהות בנעימות האפלולית האנגלית למהדרין, אצל מיס בבינגטון.
אסתי לא שותה קפה. היא הזמינה, וקיבלה, תה אנגלי נפלא. לרגע תהתה אם עליה ללגום מהכוס בעדינות כשזרתה מצביעה אל על במחוות אלגנטיות אנגלו/פולנית. אבל וויתרה על הענין.
אני שתיתי קפוצ'ינו.
עד לפני כמה שנים גם אני לא שתיתי קפה. לא אהבתי את הטעם. ההתנזרות מקפה השפיעה משמעותית על מהלך חיי.
פעם אחת, מזמן, כשהייתי סטודנטית צעירה, העיר אותי צלצול טלפון מוקדם בבוקר. על הקו היה חבר ללימודים. הוא הציע לי לשתות איתו קפה. מתוך שרעפי השינה עניתי לו מיד בזו הלשון – אחת – אף פעם אל תצלצל אלי כל כך מוקדם, אני ישנה. שתיים – אני לא שותה קפה. שלוש – אני לא בוגדת בבעלי. טרקתי את השפופרת והמשכתי לישון. כשפגשתי את ידידי בצהרי היום התנצלתי על רוח השטות שגרמה לי לענות לו בצורה בוטה כל כך על הצעה תמימה. הוא הרגיע אותי בחיוך נלוז. מסתבר שהבנתי אותו נכון מאד. הוא לא נפגע, והתשובה שלי הייתה ישר ולענין וחסכה לשנינו ריקודי מבוכה עקמומיים.
עם השנים הסתבכתי יותר ויותר עם אי שתיית הקפה, מה עוד שגם תה לא שתיתי. בישיבות מקצועיות, בנסיבות חברתיות, תמיד עודדו אותי להתגבר על ביישנותי (תכונה שמעולם לא נמנתה על מעלותי) ולהזמין תה או קפה. ואני, מה שבאמת אהבתי לשתות היה חלב קר. בקשה זו חוללה תדיר מהומה רבתי וסדקה את התדמית המקצועית והבוגרת שהפגנתי. אז הפסקתי עם זה. עם החלב הקר.
אבל התקלה החמורה מכל הייתה שמפעם לפעם קיבלתי הזמנה לשתיית קפה, הזמנה שהועברה בנגינה מסוימת מאד. לקפה הזה התווספה, איך נאמר, רמיזה של ארומה שהבטיחה הנאה צרופה. דא עקא- אני, כאמור, לא שתיתי קפה. לפיכך, נאלצתי לדחות בלב כבד את כל אותן הצעות מפתות, על האפשרויות הכמוסות שהיו גלומות בן, על כל אדרנלין קפאין היצרים ששצף קצף בעורקי הסובבים אותי, ששתו קפה. כמובן. תנאי הכרחי. אולי לא מספיק, אבל הכרחי. קפה.
פעם הזמין אותי חבר לעבודה למסעדת דגים. הייתי שאננה ושקטה. דגים זה דגים, זה לא קפה. אבל בסיום הארוחה התחרב הכל, משהתחוורה העובדה המצערת שאינני שותה קפה, והוא דווקא מאד התכוון ל"קפה ההוא". היה קצת לא נעים. אחרי ככלות הכל – דגים.
בבית התה של מיס בבינגטון, הביעה אסתי בגלוי את פיקפוקיה באשר לסיבות האמיתיות לכך שלא בגדתי בבעלי. אבל אני דבקתי בגירסתי. היה לה, לגירסתי, ניחוח חום כהה ועשיר, אליו הצטרף אד קל של ריח סיגר טוב שמלווה את הברנדי שאחרי הקפה, באנגליה כמובן, רק באנגליה.
ועוד התוודות קלה. בהיותי אישה נשואה – שיכללתי את אמנות הפלירטוט המילולי ממקום בטוח של מי שיודעת שקפה לא קפה – זה לא יקרה. אבל עכשיו, כשאני לבדי, ומדי בוקר נהנית מ"בן זונה של קפה שחור", כל השעשוע הזה יכול להתממש פתאום.
איזה פחד.
טוב. מי שחי מספיק זמן יכול לשנות את טעמו.