בין שידורי הטלוויזיה לבין העיתונים, בעודי דגה מתוך סיר המרק הרותח את הקבנוס, כדי להחזירו לשם אחרי שאטחן את האפונה, הרהרתי במלחמה בעזה.
שנה אחת בלבד מפרידה בין שני בני. כך יצא ששניהם שירתו בצבא באותו זמן. זה היה זמן רע ונורא – מלחמת לבנון, אינתיפאדה ופיגועים. האחד "טחן", בלבנון ובשטחים, הנדסה קרבית, נטול זוהר. השני – ביחידה ללוחמה בטרור, יצא לפעולות נקודתיות, עטורות הילת הערצה. שניהם היו במקומות מסוכנים מאד.
הלחץ החברתי על אימם של שני בנים להיות מסכנה ודואגת עד מוות התחיל כשהיו עדיין קטנים (ובריאים). ניד הראש המשתתף בצער, לו זכיתי מהסובבים אותי, הלך והחמיר ככל שהתקרב מועד גיוסו של הבכור, והפך לצקצוקי אימה כשהתגייס הצעיר שנה אחריו. ושניהם קרביים. ניד ראש זה הפחיד אותי יותר מהמציאות עצמה.
אני דגלתי באסטרטגיה של "לא לוקחת מקדמה על הצרות". כשתגיע הבעיה – אתמודד איתה.
אני עדיין חושבת שזו הייתה אסטרטגיה מוצלחת, אבל משום מה באותה עת סבלתי ממיגרנות קשות ומסתוריות. לא נמצא להן כל הסבר פיזי. בכל אופן צלחנו את אותן שנים בשלום, פחות או יותר. כשנפצע הצעיר זה קרה בתאונת דרכים מטופשת, כשחזר מפעילות שגרתית. מה שהוכיח גם את התיאוריה שלי שחבל לבזבז אנרגיה על דאגות, בלאו הכי הצרה תגיע ממקום מפתיע ולא מהכיוון אליו מתכוננים.
כעת, במטבחי, כשטחנתי את העיסה הירוקה, בעבע מתוכה בבהירות רבה הזיכרון הבא:
הייתי מנהלת צעירה וניהלתי פרויקט גדול ומורכב עבור הנהלת חברה שהייתה צריכה לקבל החלטות כבדות משקל. דרוג מקצועי ושכר של אלפי אנשים עמד להשתנות בעקבות עבודתנו, וכן גם תקציב כוח האדם של אותה חברה.
באותו זמן עבדתי עם אדי, מהנדס אנגלי, נטול אגו, שהעמיד לרשותי את כל חכמתו, נסיונו וחוש ההומור שלו. הוא היה גבוה, היה לו שפם לבן עבות, ועיניים צוחקות. איש נדיר ונפלא וידעתי את זה גם אז. נהגתי ללגלג על שנינו ואמרתי לו שמזל גדול יש לנו שהוא מבוגר ממני בארבעים שנים, מה שמנע סיבוכים רומנטיים מיותרים (מה עוד שבהיותו אנגלי למשעי, הוא שתה רק תה, ואני, ומי שעוקב אחרי כבר יודע, לא שתיתי קפה, אז.) ובא היום, אספנו את כל הנתונים. אדי הכין חישובים מורכבים וגרף מתוחכם, והשתמש אך ורק בראשו, נייר משובץ, סרגל ועיפרון. זאת הייתה עבודה רבה, שהייתה ראויה למלוא ההערכה.
הוא אמר לי: "הכנתי את החישוב בהתאם לעקרון הזה והזה."
הבטתי בגרף ובתוצאה הסופית. מיד ראיתי שאינה עומדת במגבלות שהוטלו עלינו. אמרתי לו בלשון הנדסית ומקצועית למהדרין: "אתה יודע מה? אני לא אוהבת את העקרון הזה." אדי לא התבלבל בכלל, התכופף ושלף מתיקו דף נוסף: "את לא אוהבת את העקרון הזה? יש לי עקרון אחר." הוא הניח לפני חישובים שנעשו לפי עקרון אחר. "ועוד אחד." ומיד שלף עקרון שלישי, במקרה שהשני לא ימצא חן בעיני גם הוא.
כמה צחקנו.
מאז – בכל פעם שאנשים בוטחים צדקתם מנפנפים מולי בעקרונות נוקשים, אני נזכרת בשפמו הרוטט מצחוק של אדי ובתיקו המלא עקרונות חלופיים.
ריח הקבנוס השום והאפונה מילא את הבית. הבטתי בעיתון הפזור על שולחן האוכל וחשבתי על הכתבות החד משמעיות והצודקות של עיתונאים, פובליציסטים, קציני צה"ל במי"ל, סתם אזרחים ופוליטיקאים – המשוכנעים לחלוטין בנכונות עקרונותיהם ומסקנותיהם, ובלהט האמת הם מוכנים להוביל בעקבותיהם גייסות שלמים לכאן או לכאן. איך הם יכולים להיות כל כך בטוחים שהצדק לצידם? אני, ככל שאני חיה יותר, בטוחה פחות. הרי בעצמי עברתי דרך מפלות ושברונות של "צדקים" מוחלטים שלי. בעינם נשארו הביטחון והנחישות בם אני פועלת, אבל אש הצדק המכלה אינה בוערת בי עוד. אני לא בטוחה, אני יודעת שיתכן גם אחרת, ובחיים כמו בחיים – המוחלט הקיצוני אינו מעשי.
לענין זה שווה לקרוא בספרו של ישראל פנקס "אנטנות וחיישנים" הוצאת "אבן חושן", פרגמנט 80: "יש לי שמונה דעות. כולן בענין אחד כמובן. הן לא מתיישבות זו עם זו, זה ברור, אך למדתי להסתדר איתן ואני שולט בהן ביד רמה כשולטן נאור השולט בפילגשיו. פעמים מגיעה אלי השמועה כי מצויים בעולם כאלה שלהם דעה אחת בלבד. אפילו היא מתחלפת, אפילו שונה מקודמתה מן הקצה אל הקצה, תמיד יטענו כי דעתם איתנה וכי אחת היא ואין בלתה. המעיד הדבר על החלטיות, על יתר נורמליות? האם מצבי בשל כך אנומלי? והרי באותה מידה יכולתי להעיד על עצמי כי הנני בעל טמפרטורות גוף שונות. זאת כשהרפואה יודעת, זה מאות בשנים, כי למעשה קיים חום גוף אחד נכון. אין זה אלא שמצבי בכי רע."
החזרתי את הקבנוס לסיר והתיישבתי לגמוע מן המרק המהביל. עקבתי אחר מהלכו של התבשיל המנחם, יורד חדרי בטני. באותו רגע, בצדקתו של המרק הזה, ורק בה, הייתי מוכנה להישבע.
השארת תגובה