ווּד יוּ לַייק טוּ טֵייק אֶ רַייד או של מי הסטטוס הזה לעזאזל?

בעלי עליו השלום היה חובב גדול של כלי רכב. אוטואים שכאלה.
את הזוגיות שלנו התחלנו רכובים על גבי כְּדַרְלָעוֹמר, אופנוע גדול ועליז, שאף קיבל מקום של כבוד בספרי "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים" שיצא בקרוב. עם השנים התקדמנו. יותר מכל סימן הַרֶכֶב את המעמד אליו הגענו. לבעלי זה היה חשוב. אז השארתי לו לבחור את המכוניות. הוא נהג במכובדות, ואני מצאתי את עצמי דוהרת במשוגעות למדי שהשלימו את פרופיל הצרכים שלו. עלי להודות שגם אני, נהגת אוהבת, נהניתי.
עם מותו נשארתי עם מכונית מכובדת מאד. לא התאים לי. מה עוד ששמתי לב שאני מקבלת הזמנות משונות מגברים לשתות איתם קפה בעודי ממתינה שיתחלף האור ברמזור. חברותי היו בטוחות שהזמנות אלה נובעות מהאטרקטיביות המדהימה שלי החוצה שמשות חלונות וחודרת לבבות. אבל אני ידעתי את האמת. וגם, כידוע, אני די בררנית בקפה שלי.
החלטתי למכור.
תליתי שלט "למכירה" בחלון האחורי. יום אחד, בצאתי מהחניה ליד ביתי, סימן לי לעצור גבר שנסע ברכב מולי. זה היה שכן חדש שחזר לארץ אחרי הרבה שנים בארצות הברית. לא הכרתי אותו. הוא התעניין במכונית ואמר שמכונית מסוג זה הייתה "החלום הרטוב" שלו, אך מעולם לא העז.
בדיעבד הייתי צריכה להקשיב טוב יותר לכל מילה שאמר.
מספר ימים לאחר מכן החלטתי ליטול את היוזמה בידי. שלשלתי לתיבת הדואר שלו מכתב קצר שהזכיר לו את המכונית הנחשקת והזמנתי אותו לעשות סיבוב ולממש את החלום שלו. קרי – לקנות אותה. כטוב רוחי עלי כתבתי בזו הלשון: "ווּד יוּ לַייק טוּ טֵייק אֶ רַייד?" חשבתי שזה משעשע.
משעשע זה אכן היה, אבל בכלל לא מה שחשבתי.
מספר ימים אחר כך צלצל אלי ונענה להצעתי. לשבריר שנייה הייתי מאד מרוצה מעצמי. ואז להפתעתי הוא שאל איזה יין אני מעדיפה. "לבן" עניתי, כי זו האמת. הוא הודיע שיתייצב אצלי אחר הצהריים בשעה חמש עם בקבוק יין לבן, וסיים את השיחה.
התבלבלתי. "משהו לא בסדר כאן" אמרתי לחברתי הנשואה באושר מונוגמי לאלוף נעוריה. "מה יש לו להביא יין בשביל סיבוב באוטו?" "הכל בסדר" הרגיעה אותי חברתי, שמתאמנת כל השנים על אותו גבר, ואין לה מושג מהחיים שלה לא במכוניות ולא בגברים ולא באינטראקציה שביניהם. "הוא יבוא, תעשו סיבוב, הוא יקנה את האוטו, תשתו כוס יין וזהו."
ואכן, בדיוק בשעה חמש נשמעה דפיקה בדלת. לא תארתי לעצמי שרכב נכון יכול להגדיל כך בן אדם. הוא היה קטן בהרבה ממה שהצטייר כשישבנו במכוניות, לבש מכנסיים קצרים, נעל סנדלי קרוקס, חבש קרחת בוהקת, אחז בידו בקבוק יין לבן, ובהחלט היה ראוי לתואר קרפד מכוער. מיד עם כניסתו שלח יד אל צווארי למשוך אותי אליו למה שלזוועת ליבי הייתה אמורה להיות כנראה נשיקה לוהטת. הדפתי את ידו מעלי במכה חדה ומדויקת. הוא הניח לי.
הצעתי שנעשה סיבוב ברכב. הוא גיחך והודה כי לא התעניין כלל באוטו, מי שקונה אוטו כזה זה רק אחד שיש לו זין קטן. (לא ניכנס לפרטים אבל זה ממש וגם בכלל לא נכון. ידע אישי.) הייתי צריכה להחליט במהירות – להעיף אותו מהבית, כפי שחייב השכל הישר לאור המעמד המוזר, או לעבור חוויה אנתרופולוגית. באותה עת ננזפתי חזור והתנזף על ידי חברותי על כך שאינני מתעניינת בגברים, שאני משדרת לא נכון, שעלי להיות פתוחה יותר ולהתנסות, ושאני לא יודעת מה אני מפסידה. היות ובאמתחתי כמה שנות קראטה, סקרנות עמוקה לבני אדם, ואני לא אוהבת להפסיד, הושבתי אותו בכורסא ממוסגרת, בעוד אני מתמקמת לי, דרוכה נינוחה, בקצה המרוחק ביותר של הספה שניצבה מולו.
על כוס יין, דווקא טעים, זכיתי לשמוע את קורות חייו של תרנגול ישראלי זחוח. במיוחד התרשמתי מהעובדה כי הוא איש ישר וגלוי לב, שתמיד שיתף את אשתו בכל בגידותיו, לא כיחד ממנה דבר, ובסופו של דבר, אחרי עשרות שנות נישואין, התגרש תוך שהשאיר בידיה רכוש רב שטרח לפרט באזני, סידר את ארבעת ילדיו עם דירות ורכבים, והגיע לשלב בחייו בו לא היה חייב דבר לאיש (בטח לא לאישה).
בנוסף, זכיתי לניתוח מעמיק של מצבי העגום וחסר הסיכוי כאישה בת למעלה מחמישים. לכן, האיץ בי האביר הנדיב, כדאי לי מאד להיכנס איתו למיטה, שם צפויה לי חוויה מופלאה, שתגאל אותי מבתולי אלמנותי.
למרות היין ששתיתי הוא עדיין נראה לי קרפד מכוער ולא חשבתי שיש סיכוי שיהפוך לנסיך, אפילו לשעה קלה, אפילו אנשק אותו את הטובה בנשיקותיי. אז לא נישקתי אותו, ולא הלכתי איתו למיטה, אבל כן צחקתי צחוק משוחרר ופרוע, כי אם אין לי סיכוי בחיים אז גם אין לי מה להפסיד, ובשרידי הנימוס שלי ביקשתי ממנו ללכת.
בדלת פנה אלי ואמר שעלי לדעת שלהזמנה של גבר "טוּ טֵייק אֶ רַייד" יש משמעות מסוימת מאד. מזלי, כך אמר, וצדק, שבהיותו גבר רגיש, חש מיד בכניסתו באי ההבנה שבינינו.

תמיד ידעתי שמכת קראטה משכנעת יותר מאלף מילים. בייחוד גברים רגישים.
אה, והמכונית? עדיין איתי.