שנה אחר מותו של בעלי החזיר הפסנתר של שופן את המוסיקה לחיי.
כעת אני שומעת סידרת קונצרטים נפלאים. צוותא תל-אביב. גיל שוחט מסביר, מנגן ומארח פסנתרנים מחוננים. פסנתר. פסנתר נטו. נקי. מדויק. נפלא כבר אמרתי? כל תו ותו מוצא את דרכו לאיבר אחר בגופי, ואט אט מחלחל מבעד לעור, פנימה לנשמתי, שעם שמתרבים התווים שמרקדים בה, הולכת ונרגעת ומתרחבת והופכת קלה, ויודעת, ידיעה מרגיעה, שיש יופי רב בעולם.
נחמה מלטפת.
באחת הפעמים, כשהסתיים הקונצרט שאלתי את עוזי ידידי, שמגיע לקונצרטים מצויד במחברת ועט, ובאשתו, נוקי, אחות ליבי – "איזו יצירה זו הייתה?" עוזי נתן בי מבט משתאה, שוליו זילזול זועף, תוהה לרגע אם השקעת החברות רבת השנים בינינו בכלל שווה את זה – "שני נגנים מנגנים בעל–פה יצירה באורך של חצי שעה ואת לא זוכרת אפילו את שם היצירה?" אחר כך נאות להזכיר לי שזו הייתה יצירה רומנטית של שוברט, פנטסיה בפה-מינור לארבע ידיים. שתי ידיים היו שייכות לגיל שוחט והשתיים האחרות לויקטור סטניסלבסקי, הצעיר המבריק.
שאלתי את עצמי באמת, איך יתכן שאינני זוכרת? והתשובה הייתה – צורת האחסון שלי. כשאני כותבת, המידע עובר מהיד למוח, ומוצא לו משכן בתאים המגודרים והמסודרים של העובדות המדעיות. העובדות המדעיות ממוינות, מקוטלגות ומאוחסנות במרתפי מוחי במגרות עליהן תוויות שֵם, להקל על השליפה בשעת הצורך. הן מונחות להן שם, כבדות משקל וחמורות סבר ואינן לוקחות חלק פעיל בגופי ובחיי. הן אינן נוהגות להשתעשע עם עובדות אחרות שהחיים מזמנים לי וליצור הפתעות חדשות.
מוסיקה, לעומת זאת, זה סיפור אחר. אותה איני כותבת, כדי שחס ושלום לא תזרום בנתיב אונת המידע ותיבלע במגרות ההן. אני מקשיבה בכל הגוף, בכל נימי הנימים, הקטנטנים ביותר. נים לכל צליל. הגוף שלי זוכר, ומנגן את המוסיקה לעצמו, ניגון פנימי, עמוק, חבוי. עם השנים הפכה המוסיקה שלי למנסרת בדולח טהורה שהיא שומר השער שלי, דרכה אני מתבוננת החוצה ודרכה החיים נשברים לאלפי רסיסי צבע ומנגנים את דרכם חזרה לתוכי.
בעלי היה עטוף תמיד במוסיקה, רועמת. אפילו האופנוע שלו היה מצויד במערכת משוכללת שהרמקולים שלה מוקמו בגבו של המושב האחורי. נהגתי ללגלג עליו באומרי שאני שומעת "מוסיקה מהתחת." כך טס לו בכבישי הארץ, מותיר אחריו שובל צלילים מזדמר, פיות פעורים ועליצות פתאום שהייתה תוקפת את הדהומים בצידי הדרך והפיקה מהם חיוך מופתע, שאני, רכובה מאחוריו, קטפתי לסלי.
עם מותו דמם הבית.
יום אחד השמעתי לעצמי את דַקְלוֹן מקונן בשיר החסידה, "סורו, סורו ממני יגון … הן חי אני, הן חי עודני…" ו~ בום. מכת חשמל היכתה בליבי ומעינות הבכי נפתחו. טוב, חשבתי לעצמי, זו הייתה בחירה טיפשית. אלא שגם הבלוז של בילי הולידיי גרם לי לבכי. ואותו דבר קרה עם מוסיקת הלילה הזעירה של מוצרט ועם אריק אינשטיין, וסזריה אבורה, והגיטרה של קמפילונגו שברה את ליבי, ובעיקר לא יכולתי לשמוע את יצירותיו של בני, מחמל נפשי.
הפסקתי לשמוע מוסיקה.
מנסרת הבדולח שלי שבתה מפעולה אף היא. נאלצתי להפעיל אמצעים אחרים כדי לצלוח את החיים.
למרות שסביבי השתמשו במילים כמו "תהליכים" ו"זמן" חשבתי שאיבדתי את המוסיקה לתמיד.
אבל היא חזרה. לאט ובשקט. היא חזרה.
לפני כשבוע צד את עיני מאמר שכתב נעם בן זאב במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ".
וכך נאמר שם: "צ'רלס דרווין בספרו "מוצא האדם" כתב: "הואיל וההנאה מצלילי מוסיקה ומהפקתם אינה נחוצה כלל לקיומו של האדם, אפשר להחשיב אותה כאחת האיכויות המסתוריות ביותר שבהן הוא ניחן". דרווין הכיר את החוויה המוסיקלית מהבית: אשתו אמה, פסנתרנית מחוננת ותלמידה של פרדריק שופן האגדי עצמו, ניגנה לו לעתים; ובכך, כנראה, עוררה בקרבו את התהייה; איך נהפכה המוסיקה, שאינה חיונית להישרדותו ולקיומו של האדם, לעיסוק אוניברסלי שטופח בכל התרבויות כבר מראשיתן?
התשובה לכך ניתנה דווקא על ידי חוקרים שחיו שנים רבות לפני דרווין: פיתגורס שבמאה השישית לפני הספירה הסיק שהכוכבים במסילותם מפיקים צלילים, ככל גוף נע, וכולם מנגנים את "המוסיקה של הספירות"; ובואציוס, בן המאה השישית לספירה, שדיבר גם הוא על "מוסיקה מונדאנה" – המוסיקה השמימית – וטען גם לקיומה של "מוסיקה הומאנה", המוסיקה שמחולל גופו של כל אחד מאתנו.
זה מה שדרווין החמיץ, שהכל מוסיקה: כל מה שיש לו דופק, וכל מה שמתקיים במחזוריות, וכל מה שמפיק קול. ריתמוס וצלילי הם מהותו של האדם, לכן הוא משתוקק לחבר ביניהם ולבטאם, ודרכם לבטא את עצמו." 
לא מזמן נתקלתי בברנש בעל קסם מסוים. לקסם יש גם צליל. זאת אומרת לא רק שהברנש נמצא תמיד בתוך מוסיקה, הוא מאזין פעיל – הוא שר, שואג, מפזם, מהמהם, מבמבם, נוקש בלשונו, מפוקק שפתיו ועוד מיני המצאות פרטיות. כך מתנגן לו ערוץ חי שמשווה למוסיקה נופך אישי משעשע ביותר. למרבית הצער, מדי כמה שניות, כטוב ליבו עליו, הוא פונה אלי בהתלהבות – שמעת את זה? איזה יופי? שמעת? שמעת? אחחח, אחחחח, כמה זה יפה. שמעת?
עניתי שאני מתקשה לשמוע כי מישהו לידי כל הזמן שואל אותי אם אני שומעת.
אבל כן, אני שומעת. וזה נהדר.
אם כי את דקלון לא שבתי לשמוע.
נ. ב.
משסיימתי לכתוב גיליתי שכל הרשימה הזו אינה נכונה. הרי עובדה שאני כותבת אותה, ועוד על המקלדת, שמחוברת הן למוח המדעי של המחשב והן למוח המדעי שלי.
השארת תגובה