משסוף סוף הגעתי לניו-יורק נתגלגלה לשם עימדי אחייניתי האהובה דפנה שבדיוק השתחררה מצה"ל ונחתה בתפוח הגדול מספר ימים לפני. עם בואי סיפרו לי היא ולילוש, חברתו של בני, כי כששמעה יוהאנה, חברתם, שאימו של בן מגיעה אמרה: "איזה כיף, עכשיו היא תבשל לכם אוכל טעים". הביטו דפנה ולילוש זו בזו וגעו בצחוק גדול שהבהיר ליוהאנה כי טעות מוחלטת בידה. ומיד הסבירה לה אחייניתי את היתרון היחסי שלי, שלא שכן במטבח, והתבטא במשפט בו ציידתי אותה, כמו גם את בני בכל פעם שיצאו מהבית לאחת מהרפקאותיהם – "אל תעשו שום דבר שאני לא הייתי עושה". מה שאיפשר לה, לדעתה, לעשות – הכל.
צחקתי יחד איתן. אולם, עם בואה של היעפת, כשתהעוררתי לפנות בוקר, התעוררו חושי האימהיים הבסיסיים וחשבתי – בעצם למה שלא אבשל?
הייתי בת עשרים כשהתחתנתי, אנציקלופדיה מהלכת על שתיים, אבל מימי לא שלקתי ביצה. שום כלום. לא התענינתי במטבח, ואימי, שהבינה כי לא על הדרך הזו תהא תפארתי, שחררה אותי ממטלה זו. וכך קרה ששבועות אחרי נישואי קניתי בסופרמרקט מעיים ממולאים, שהיו אמורים להצטרף לסיר חמין ולהתבשל לפחות שתיים עשרה שעות. את זה כמובן לא ידעתי. האטריה הלבנה כבירת המימדים עשתה עלי רושם עצום והגם שאז זה עדיין לא נדרש, חשבתי שתפרוץ דרכים חדשות לליבו של בעלי הטרי. החלטתי שהיא יצור שמגיע לו טיפול שבין אטריה לנקניקיה, ואטריות ונקניקיות כבר ידעתי לבשל. השלכתי את נקניקית הענקים לסיר מים רותחים ושליתי אותה לאחר עשרים דקות. התאכזבתי על שלא הפכה שחומה וסקסית כמו בתמונה על האריזה, אבל זה לא הפריע לי להניח אותה אותה בגאוה רבה בצלחתו של בעלי, מגולגלת סביב עצמה כחילזון. ממש הגשה יפה. הלה שאל אותי בתימהון מהול בדאגה – מה זה? מעיים ממולאים, עניתי, מלאת סיפוק.
טוב, הוא נורא אהב אותי אז. וזה הספיק.
הצחוקים שהסיפור הזה קצר בין החבר'ה בימי שישי הכניסו אותי לאמביציה זועמת. תוך שנה ביססתי מעמד של סופרוומן לומדת, עובדת ועקרת בית ומארחת למופת – כולל בישול ואפיה של רות סירקיס כולה, על כרעיה ועוגותיה. לקח לי הרבה יותר שנים להבין את הנזק שהבאתי על עצמי ועוד כמה שנים להיפטר מחובותיה של סופרוומן ולהחיל את עקרון הבחירה גם בתחומים אלו.
וכך, בבוקר יום שישי יצאו כולם לעיסוקיהם ואני נשארתי עם וויסקי החתול, שכמו מרבית הזכרים, היה בטוח שכל המהומה היא לכבודו. מצאתי את עצמי במטבח קטנטן בברוקלין, שדמה באופן מפתיע למטבח הראשון שלי בשכונת נוה-שאנן בחיפה. אלא שכעת נוסף לי איבר חדש בדמותו של גור חתולים ג'ינג'י שהיה עסוק כל הזמן בנסיון ליפול לתוך סיר בו התבשל מרק העוף ואחר כך התעקש להתלוות אל דג הסלמון הורדרד ולשייט איתו לתוך התנור החם, וכשקצצתי בצל לטגן בו אורז בכורכום היה בטוח שכל הנקישות האלו הן משחק שהמצאתי עבורו. למשך כמה שעות הפכתי לטבחת מלהטטת בין סירי התבשילים לבין גור חתולים אחד מאושר ושובב ואדום זנב.
ובכל זאת, פטורה בלא כלום אי אפשר. לא תאמינו מי עוד הגיע איתי לניו יורק. אלי, בעלי עליו השלום. כן, גם אני הופתעתי למצוא אותו במטבח הזעיר מרחק ימים ואוקינוסים מהארץ. אדייק ואומר שלא הוא עצמו בא, אלא העדרותו, אי נוכחותו היא שהגיחה פתאום משומקום ואירחה לי לחברה, הריק שבאי קיומו דוקא בסצנה ביתית פשוטה וחמימה ובלתי מיוחדת. בכיתי מרות לתוך המרק את ההחמצה הגדולה, את הצער על הוויתור שלו כאשר לא ראה מוצא אלא הדרך שבחר בה, שנדחק אליה. את האושר המפוספס של סיר מרק עוף ריחני המתבשל עבור הילדים. זה הכל. לא צריך יותר.
המרק, כצפוי, יצא מעט מלוח, אבל טעים. מאד.
השארת תגובה