סופשבוע של חג סוכות על שפת הים בקיבוץ נחשולים.
מעוגנת, באופן רופף, בתוך קבוצת חברים עתיקה, זוגית להפליא ושמרנית למדי. מרביתם יזדעזעו (קלות) כשאפטיר את סיסמתי המשחררת – "על הזין של רוחמה".
אבל חברים. טובים. תומכים כשצריך, ומשאירים את המרחב כשצריך, ללא גינוי.
באחת מארוחות הבוקר השופעות בחדר האוכל ישב מולי הזוג חסון. הטלפון של דבורה צלצל. היא ענתה. לידה, בעלה, דוד, היטה אוזן לשיחה. אני הייתי מושקעת עמוק בפרוסת חלבה עבה, שהשתרעה לה על גבי מחצית לחמניה מתוקה, מרוחה בחמאה. לא שתי לבי למאומה, מלבד טעם גן עדן בפי.
כשהסתיימה השיחה גחן דוד לעבר דבורה ושאל אותה בהתענינות: "מי זה היה?" "מהעבודה", הסבירה דבורה. "מה הם רצו" שאל דוד? ודבורה ענתה. ודוד שאל, ודבורה ענתה. וכך הלכו הדיבורים והתמשכו להם בשקט, בעדינות. ולמרות החלבה האלוהית הייתה לי הרגשה מוזרה. פשוט מוזרה. שאלתי את עצמי – מה משונה לי בשיחת החולין הקטנה הזאת בין בני זוג?
ופתאום התברר לי שמה שהיה משונה לי זו ההתעניינות של דוד, האכפתיות, ההתמצאות שלו בכל פרטי חיי העבודה של אשתו – מיהם חבריה, מה עושה כל אחד מהם, מה היא עושה, מה הוא, דוד, חושב שכדאי לה לעשות במקרה בגללו טלפנו אליה. וגם, הסבלנות של דבורה להסביר לו, להקשיב לעצותיו, וללבן איתו את דעתה. שום דבר דרמטי לא היה שם. רק שיחה שקטה.
שכחתי שיש כזה דבר. שאפשר ככה.
ואז קלטתי כמה התרגלתי להיות לבד. אבדה האינטימיות הקטנה, החמימה, בין גבר לאישה הרקומים בתַח עדין אחד לחיי השני. תָחֵי חיי נפרמו, למען האמת, עוד לפני מותו של בעלי.
ונזכרתי מתי הבנתי שהאדם נולד לבד ומת לבד.
הייתי בת עשרים ושלוש, איבדתי את התינוק הראשון שלנו. שכבתי בבית החולים, שעות הביקור הסתיימו, האורחים הצטוו לעזוב ובעלי הצטרף לחברים לצפות בלהיט האסונות של אז – "המגדל הלוהט". באופן רגיש ומתחשב הניח אותי צוות בית החולים בחדר אחד עם אישה שילדה באותו יום. היא הייתה מאושרת. אני שכבתי בחושך, בשקט, ולפתע היכתה בי ההכרה שהאדם נולד לבד, חי לבד עם גופו, ומת לבד. כל השאר – הוא חסד.
אבל החיים היו זקוקים לאשליה המתוקה. הנחתי את ההבנה הזאת בצד, ושכחתי אותה. לא לגמרי. הידיעה הייתה שתולה בקוד שלי, חבויה עמוק, אבל שָם. במהלך השנים, מפעם צפה ועלתה לפני השטח, סימנה את עצמה לתזכורת, וצללה בחזרה.
ובכל זאת. כעת נדהמתי בעיקר לראות את חוסר הצורך שלי לשתף. זמן מה אחרי מותו, כששתלתי פרחים בגינה, נתקפתי רצון עז לדבר את זה למישהו שיבין, שישמח איתי. כמובן שתמיד יש את סבתא נוקי לספר לה. אבל זה לא אותו דבר. הוא היה חסר. האינטימיות שבינו לבינה.
והיום, אני עושה פליק פלאק כפול לאחור, ממשיכה בסיבוב בורג מלהיב, נוחתת באלגנטיות (או שלא) על שתי רגלי, ואין לי הצורך לספר לאיש. אבד הרצון לחלוק.
אחת החברות תמהה כשהגעתי לשפת הים נושאת כיסא ושמשיה משלי. לא סמכתי על הקיבוץ. בלי לחשוב פעמיים שמעתי את עצמי עונה לה שהפכתי ל"משק אוטרקי", לא רוצה להיות תלויה באף אחד.
ואולי לא? הנה, אני כותבת את הרשימה הזאת, ושולחת לכם. אינטימיות וירטואלית של ימי האינטרנט.
זה לא זה.
אבל זה מה שמתאים.
עכשיו.
וכשיגיע הדבר האמיתי הוא יפגוש מקום מלא, שיודע להיות לבד, אבל גם מוכן להעריך מתנה נדירה שהחיים נותנים, בלי להיבלע בתוכה. בלי לשאוב ובלי להישאב לתוך הבור השחור של חרדה ופחד מהבדידות.
וכל המחשבות האלו בחדר האוכל של נחשולים, עם החלבה והחמאה המסייעת לה להחליק בגרון, והחברים מסביב.
והים, תמיד הים.
השארת תגובה