שִיחוֹת שֶל עִיצוּרִים וְשִיחוֹת שֶל תְּנוּעוֹת – הִתְגַּלוּתָם של סוּסוֹנֵי הַיָּם

ופגשתי את הגבר ההוא. ולמרות שעשה את המעשים הנכונים ואמר את הדברים המתאימים, הלוּז הפנימי שלי נשאר סגור על מנעול ובריח.
ויש הגבר הזה, העצוב, שישבתי מולו וכפות ידי ביקשו להחזיק את פניו הכבדות, העייפות, וכל המרחב הפתוח היה מונח בינינו, והנחתי את שתי ידי רכות בחיקי, שלא תעשינה מה שמתחשק להן ולא תַפרענה את השקט.
ושכבתי במיטה ובהיתי בתקרה ושאלתי את עצמי – לָמה?

ואי משם הגיחה לה עֲדַת סוּסוֹנֵי יָם. זערערים, מרצדים שקופים, כסופים, תכולים אפרפרים, חוט שדרתם מעוקל שחור דקיק, נעים, מתנחשלים על זנבותיהם המתעגלים. עקבתי אחריהם בהנאה. סוּסוֹנֵי היָם הגיעו לגבר ההוא ונעמדו. לא הייתה כניסה. הקונטור שלו היה ברור. העור היה הגבול. זה היה קצת כמו לגעת בעץ צבוע שְלַייף לַק בוהק. נקי, חלק, קשה. הוא היה לבוש יפה, מבריק ומצוחצח בניחוח תוקפני של מֵי גילוח, והייתה לנו שיחת עיצורים. איפה? כמה? למה? מה? מי? ככה, ככה, בדיוק, ככה, ככה. טינג טוינג, פינג פוינג, טינג טוינג, פינג פוינג. עובדות, נתונים, מציאות קשיחה. הוא ידע הרבה, והיה בטוח, מילותיו רהטו אחת בעקבות חברתה, לא היה רווח ביניהן, לא היה פתח להיכנס פנימה. צליל קולו היה ברור, חד, מוגדר. מתכתי. פס הקול נורה לעברי, נגע בשריון הנעלם שלי וחזר כהד אליו. גם אצלי לא הייתה כניסה.
אצבעותי, חסרות סבלנות, תופפו על השולחן.
בכל זאת, גייסו סוּסוֹנֵי הַיָם דגיג זהב, סַיָיר שעבר באזור, ושלחו אותו, שחרטומו מחודד, לתור את תוכו של איש השְלַייף לַק, לראות אם כדאי להתעכב שם. הדְגִיגוֹן, אמיץ אמיתי, שייט פנימה ומיד נרתע לאחור כשחרטומו התנגש בקיר של הבנאדם מבפְנים. זהו, זה קצה הקיבול שלו, יותר הוא לא יכול.
והעיצורים זזו להם הלוך ושוב ביני לבין ההוא, ולא נוצרה כל תנועה חדשה. חזרתי כמו שבאתי.
סוּסוֹנֵי הַיָם סבו לאחור אל האיש העצוב שהיה עשוי מפלנל רך ישן ומהוה. רוטטים בתנועתם הגלית העדינה עמדו רוגשים והקשיבו, וחיכּוּ, וכשדיבר קולו היה מהוסס ורך בקצוות, והוא שתק, הרבה, ופתאום צף ועלה במקום אחר, ועדת סוּסוֹנֵי הַיָם שלי בעקבותיו – הוא שָם, הוא שָם, הקציפו את האוויר. בּוֹאִי. ואני קפצתי לתוך הקול החם והמחבק שלו ונכנסתי, דרך הפלנל הרך, דרך הבָּאס הפָּרוּם, דרך הסדקים שבין המילים, בין המשפטים. וכל עיצור שנע בינינו גרר אחריו שובל ועליו שורת מילים רקומות תנועה אינסופית איטית וארוכה, שֶאֵלוּ האדוות של סוּסוֹנֵי הַיָם שהתנחשלו להם בשמחה ובסקרנות במרחב החדש שנפתח להם.
שזה הדבר היפה באמת בשיחה של תנועות. שדרך ההתערבבות נוצרים דברים חדשים, טריים.
וחשבתי לעצמי שיש לי מחשבות נורא מענינות כשהתגלגלתי בדרך מקרה לבְּיַאלִיק, כן אותו בְּיַאלִיקנוּ, שכתב דברים דומים, וחכמים הרבה יותר לפני המון זמן, שמצאתי "כל כתבי ח. נ. ביאליק", שהצהיב מזוקן, במאמרו המרתק "גִּלּוּי וְכִסּוּי בְּלָשוֹן" 3 באוקטובר 1915. ואמר ביאליק ככה: "הדבר הגיע לידי כך שלשון האדם נעשתה כשתי לשונות, שנבנות זו מחורבן זו: לשון פנימית, לשון היחוד והנפש, שהעיקר בה, כמו במוסיקה, ה"איך", לחוד – במדור השירה, ולשון חיצונית, לשון ההפשטה וההכללה, שהעיקר בה, כמו במתמטיקה, ה"מה", לחוד – במחיצת ההגיון. ומי יודע, אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קליפת המילה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה, או מוסיף בה, כל פעם מכוחו שלו ומַזריח בה מאור נפשו הוא."
וכך יצאנו שלושנֵינו ביאליק, שעון על מקלו, בובה, המומה מגודל הכבוד, ואנוכי, אמתכם, שלובי זרוע, אנגז'ה, לטייל ברחובות רעננה עירי, אל עץ הגויאבה בפינת אוסטרובסקי ורמב"ם, שמחכה לסתיו הבא, לריח האַהֲבָה.
כוונתי היתה לכתוב פוסט פילוסופי על הֲבָרות ושיחות, ובכל אשמים אותם סוּסוֹנים זעירים שדהרו לתוך הרשימה, ובלבלו עליה את ריטוטיה ותדריה, שכֶּן כשסיימתי, התחוור לי, למרבית הפתעתי, שכתבתי על אהבה.
זוֹתוֹמֶרֶת, כך נדמה לי.
מֵילָא.
?