סבא סָאלַח היה סבם של ילדי מצד אביהם. הוא היה יהודי בַּגְדָדִי גאה וירא שמיים, שמפתחות בית הכנסת "ישרים" ברמת-גן ניתנו בידיו והוא, שהקדים קום, פתח שעריו מדי בוקר, ממהר להתפלל.
לא ייפלא איפה שסַבָּא סָאלַח לא נלהב (בלשון המעטה) משבכורו המוצלח ביקש להינשא לאשכנזייה חילונית ובכלל לא עשירה. הוא אפילו לא החשיב אותנו כיהודים. הורי, לעומתו, החליטו מזמן, שאם היטלר לא הבחין בין יהודי ליהודי, הם וודאי שלא אכפת להם מוצאו של אדם, ובלבד שיהיה איש טוב שאפשר לסמוך עליו.
וכך התחתָנו (רב צבאי פתר את הבעיות) משפחות עַבְּדוּלְעֶזֶר ורוּבִּינְשְטֵיין. חככנו בדעתנו להיקרא עַבְּדוּלְשְטֵיין או רוּבִּינְעֶזֶר, לבסוף בחרנו קצר ולענין – עָזָר.
ילדינו מודים לנו על כך.
חלפו שנים, סַבָּא סָאלַח ואני הסכַּנו אחד עם השני. באחד הפְּסָחִים החלטתי לעשות סדר גדול שיכלול את כל משפחת רובינשטיין המורחבת בארץ. באותה עת סַבָּא סָאלַח כבר היה אלמן. סַבְתָּא גְלָדִיס, שהייתה צעירה ממנו בעשרים וחמש שנים ואמורה לתמוך בו בזקנתו, טרפה את כל התכניות משנפטרה צעירה. סַבָּא סָאלַח נעתר ל"סֵדֶר" הגדול. למען האמת לא הייתה לו הרבה ברירה.
מסביב לשולחן הסבה משפחתו הקטנה של אלי ז"ל, וכל שבט רובינשטיין הישראלי, למעלה מארבעים איש ואישה זקן וטף. בראש השולחן ישב סַבָּא סָאלַח, ולידו אבי, שגדל במשפחה דתית, אבל זנח את אלוהיו שאכזב אותו מרות בזמן השואה.
איש ושִברו המזרחי, איש ושִברו המערבי.
שניהם ערכו ביחד את הסדר, במקביל, בהתאם למסורת העיראקית, ובהתאם למסורת אשכנז. כולנו היינו משועשעים, גם סַבָּא סָאלַח, שלא נודע בחוש ההומור שלו, היה סבלני מאד למנהגים המשונים של האשכנזים האלו.
משהגענו למָרוֹר חילק אבי את השורש המגורר לבן, מדמיע עיניים ושורף גרונות, ואילו סַבָּא סָאלַח לעומתו קרע עלי חסה רעננים ופריכים והכריז כי זהו מרור. מספר לא מבוטל מיושבי השולחן מיהרו להמיר את מוצאם והפכו מנֵי וּבֵי לעיראקים לצהלת חלק מהמסובים ולמחאתם של אחרים, שנשארו נאמנים לסבל האותנטי. כשהגענו לחרוסת, נתגלו מרביתנו כצדיקים גדולים, זללנו הן את עיסת התפוחים בננות דבש אגוזים תמרים יין של אימי, והן את הסילאן, דבש התמרים מעורב בבטנים טחונים, של סַבָּא סָאלַח.
כך התקדם לו הסדר כשסַבָּא סאלח קורא בהטעמה עיראקית, ואבי בהטעמה הונגרית, וכל מי שקורא בתורו – בהטעמה ישראלית.
באותו זמן הייתי אני, כדרכם של צעירים עושים, עסוקה בעיקר בארגון הלוגיסטי של הארוע שדרש ניהול נחוש יחד עם אלתור והקשבה לרחשי הקהל (שאכן רחש וגעש בהמולה סואנת). לא שַתִּי לבי לִרבדים עמוקים. התמקדתי בביצוע המשימה.
לאחרונה מצאתי את עצמי מהרהרת בסַבָּא סָאלַח, אותו יהודי שומר מצוות אדוק, שהחמיר על קלה כבחמורה, ועמד על ראשה של סבתא גְלָדִיס והקפיד על קוצו של יוד, והנה לעת זקנה, מצא עצמו בראש שולחן של אשכנזים חילונים, מוביל לֵיל סֶדֶר עם כלים שלא ברור איזו הגעלה עברו (הגעלתי, הגעלתי, הבטחה זו הבטחה) אוכל שבושל במטבחים ברחבי הארץ וכשרותו מוטלת בספק, הוא לא שמע היטב, ולא היה כל סיכוי שיבין את הנאמר, בעיקר במבטא ההונגרי הבלתי אפשר של אבי, שמצידו אף הוא לא הבין מילה מדבריו של סַבָּא סָאלַח שדיבר עברית של לשון קודש מתובלת בערבית יהודית עיראקית במבטא עיראקי כבד.
אבל היה שם כבוד, ואהבה, הכרה בטוב שיש, ושמחה גדולה. והבנה מה חשוב בחיים.
ופתאום הבנתי שהוא היה צדיק, לפחות באותו לילה, הוא היה צדיק גמור.
והרהרתי גם בצדיקים אחרים, שמַטעמי הפסח מבושלים בביתם במטבח מהודר ונסתר הנפתח אך ורק לכבוד חג הפסח, והם טסים על פני אוקיינוסים ויבשות כשצדקנות בליבם ומרק עוף וגפילטע פיש קפואים במזוודותיהם, וליל הסדר שלהם אכן כשר למהדרין. כשר כשר כשר. ושמעתי את ריבונו של עולם ממלמל לעצמו "רִיבּוֹינֶע של עוֹיְלֶם, מה חטאתי שמאביסים אותי אלה בכל אותם קְנֵיידָעלָךְ קפואים, ומי בכלל התכוון לכל השיגעון הזה?"
איש איש, אישה אישה, וחגם.
חג שמח.
בתמונה נראה סבא סאלח ז"ל, על חוטמו המרשים, אוחז בידו הגדה של פסח, ולידו, ידיו של אבי, חיים רובינשטיין ז"ל, אוחז בהגדה שלו.
השארת תגובה