ההאנגר הגדול בפסטיבל הג'אז באילת, אוגוסט 2009, לפני ישב גבר לבן שיער, נאה מאד. מאד. סביבו ילדים קטנים ונשים צעירות. הנחתי שזה סבא עם משפחתו ולא נתתי בו מבט נוסף. טעיתי לגמרי, אבל עוד לא ידעתי את זה.
החיוך עלה ראשון לבמה, החיוך של דידי ברידג'ווטר, ענק, חם, שמח, מהלב, מהבטן – האיר את כל הקהל. חיוך של אישה שחורה יפהפייה בת חמישים פלוס, שיודעת היטב מה ערכו הסגולי של כל גרם במשקלה וזזה על הבמה כמו חיית קטיפה גמישה קלה ונהדרת. ועוד לא אמרתי כלום על הגרמים של השירה, כי הם לא שוקלים, הם עושים את הבת אדם קלילה ופתוחה וסֶקְסִית לאללה.
בלי לשים לב החילותי רוקדת על הכסא, נסחפת לתוך השירה שלה. ביליתי נפלא לבד, בין אלפי אנשים, עם דידי. 
מאוחר יותר באותו לילה, זותמרת הרבה יותר מאוחר, ליתר דיוק לפנות בוקר, בג'ם סשן בגינה של מלון ים סוף, אמרתי ליצחק ולורדית – אני הולכת לעשות סיבוב, אולי יקרה משהו נחמד.
להזכירכם ירדתי לאילת לבדי. ידיד שלי, שהוא בעצמו גבר נאה מאד, שאל אותי בתמיהה – מה פתאום לבד? למה לא עם חברה?
– חברה? עניתי, (ותסלחנה לי חברותי האהובות, באמת) אתה יודע מה זה שיחת נפש עד אילת?
– אני יודע, ענה מגחך, מניד ראשו בעצב.
בכל אופן עכשיו טיילתי בגינה העמוסה בעיקר גברים. כשהבחנתי בעובדה המוזרה אמרתי ליצחק – תראה, כמעט כולם גברים. בטח, אמר, ג'אז זה לא מתימטיקה וצריך לזרום עם דברים בלתי צפויים, נשים לא אוהבות את זה. אה, עניתי מיני וביי, כשאנחנו ילדות אנחנו רוצות לרַצות את האבא, ואחר כך את הגבר שלנו, אז בטח שאנחנו לא אוהבות דברים בלתי צפויים. אתה רוצה לדבר על זה? הוא לא רצה. פתאום החליק לעברי מכסא הבר עליו ישב עם כוס משקה, אותו גבר יפה תואר שישב לפני, מחייך לעברי. חייכתי בחזרה. הוא היה חתיך אמיתי. והיה לו גם את הדבר "הזה", שאני לא יודעת בדיוק מה זה, אבל היה לו את "זה" והוא ידע את זה. ואני ידעתי את זה, והוא ידע שאני יודעת, ועכשיו רק נשאר להחליט מה לעשות עם "זה".
– את לא בסדר, אמר.
– אני לא בסדר, חזרתי על דבריו מופתעת ומשועשעת.
– כל הערב הסתכלתי עליך, ואת עשית את עצמך שאת לא שמה לב.
– לא עשיתי את עצמי, באמת לא שמתי לב.
– את לא רוצה שיסתכלו עליך?
שפתי היו אדום לוהב וציפורני רגלי זרחו בוורוד היסטרי. שאר החלקים שלי היו מהוגנים בתכלית. מעט גברים מבחינים בסדקים הקטנטנים המרמזים על אפשרויות הגלומות באישה גבוהת מצח שמושחת שפתיה וציפורניה בצבעים בוהקים. ומעט עוד יותר מעזים.
הוא הבחין. והעז. טוב, הוא היה מקצועי.
– נראה לך שאישה שנראית כמוני לא רוצה שיסתכלו עליה?
אז הוא נישק אותי, שם, באמצע ההמולה, בין כל האנשים מסביב, כשפקיטו דה ריברה מאלתר על הבמה הקטנה, מפליא לעשות בסקסופונו האגדי.
– לא נבהלתָ מהאודם? שאלתי .
– אני לא נבהל משום דבר, ענה.
וזאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.
חזרתי ליצחק ולורדית ואמרתי להם, באמת קרה דבר נחמד.
מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, יספר שהביט בי בזמן המופע של דידי וסימן לעצמו שני דברים – "רואים בעיניים שלה שהיא עברה משהו בחיים, והיא יודעת ליהנות."
אחת הבעיות עם גברים יפי תואר שהפכו את הפלירט למקצוע היא שהמשפטים שלהם ממוחזרים, משומשים ומתאימים לרוב הנשים. ואני יש לי חוש חש לתבניות הלא מענינות האלו. אבל במקרה הזה המשפטים היו נכונים והוא היה שווה. בהחלט.
יש בעיות אחרות עם גברים יפי תואר שיודעים שהם כָּאלו ועוברים את החיים כשהדבר "הזה" מנהל אותם והם ונהנים בדרך, וגורמים המון הנאה ושמחה ואחר כך המון צער וכאב לאישה שאיתם, ולנשים בדרך, ולילדים שלהם, וגם לעצמם, אני מניחה.
אז אני משתדלת לא להיות שם.
טוב כל מה שרציתי הוא להאיץ בכם להנות מדִיִדי. אמפיתאטרון רעננה, 8 לאפריל. לכו, בואו, לא חשוב – העיקר שתשמעו אותה. אני אהיה שם, עם הילדים שלי. יהיה נחמד.
And don't do anything I wouldn't do
השארת תגובה