צִידָה הֶאָפל שֶל הַסְּלִיחָה

ערב ערב יום כיפור, תשע"ד

צִידָה הֶאָפֵל שֶל הַסְּלִיחָה
עומדים אנו בערבו של יום כיפור. ה"סליחות" הנעלות ומהוללות מחפשות דרכן באווירה של ארץ ישראל ומחשבתי מתעכבת על היכולת כפולת הפנים– להתנצל ולסלוח. בין הַהתנצלות לַסליחה עומד מעשה רע בין שני בני אדם או יותר. לפעמים הדבר הרע עומד בין האדם לבין עצמו ועליו להתנצל ולסלוח לעצמו.
הארכתי שנים אחרי כמה מן הסליחות היותר משמעותיות בחיי,
כך יצא שלמדתי דבר או שניים על תוצאותיה הבלתי צפויות של "הסליחה."
בילדותי היו חביבים עלי ביותר שיעורי התושב"ע, תורה שבעל-פה. עגולת עיניים ופעורת פה בלעתי את סיפורי חכמינו זיכרונם לברכה, חז"לינו, שהציתו את דמיוני הנוח להשפעה, והפעילו את הקוד המוסרי שלי. לקחתי אותם מאד ברצינות. עד היום. שתי אימרות הטביעו עלי חותמן, הראשונה לקוחה ממסכת אבות ד' פסוק א', בן-זומא אומר: "אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? – הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ". השנייה לקוחה מתוך מסכת אבות, פרק ב, משנה י', "מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ" זאת כל התורה כולה על רגל אחת, כפי שאמר הלל הזקן. ורבי עקיבא אמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹך – זֶה כְּלָל גָדוֹל בַּתוֹרָה". מיד הצטרפתי לבית מדרשם של חז"לינו הנחמדים, ועל כך מעולם לא הצרתי. אלא שבמבט לאחור, דומה שאחיזתי בפתגמים אלו נותרה ילדותית למדי עד שבאו החיים וטפחו על פני טפיחה שכזו שניערה את העודף מדבקותי היתרה בגִירְסָא דְיַנְקוּתָא.
עד לפני מספר שנים חיי היו טובים. ידעתי כי שפר עלי גורלי ושמחתי בחלקי, זה לא היה קשה. מהמקום הבטוח ההוא הייתי נוחה מאד למחול על כבודי ולסלוח לקרובים ולרחוקים על מעשים כאלו ואחרים. התקשיתי לכבוש את ייצרי מול עוגות שוקולד ופרג, אבל מחוץ לדברי מתיקה – מושג ה"גיבורה הכובשת ייצרה" הוטבע בי כה עמוק עד כי גם כאשר הכעס שבלעתי תפח בעורקי וסבלתי מכאבי ראש נוראים, גם אז לא נרמזתי כי דרכי שגויה. הייתה בי המון סליחה לכולם, וגם התנצלות. לאט ובלי משים התכרסמו גבולותי. הסובבים אותי ידעו כי אני נוחה לסלוח ואין צורך להתחשב בי.
כשהתפרקו הדברים הבנתי דבר או שניים על התנהלותי הקודמת, אולי הדבר החשוב ביותר הוא שלעתים הסליחה על דבר בלתי נסלח אינה מועילה לא לסולח ולא לנסלח. כאישה "אצילת נפש" השתדלתי לקבל "ללא שיפוטיות," לא "עשיתי חשבון," לא צרפתי מעשים חוזרים ונשנים להבנה של דגם התנהגות קלוֹקֵל, ובכך למעשה עודדתי אותו.
דגמים נראים בברור כשהם קיצוניים. בית מחסה לחולי נפש הוא מקום קיצוני. בין שאר הדברים אני מטופלת בקרובת משפחה חולת נפש. אותה קרובה מאושפזת בבית החולים "שער מנשה" השוכן בעמק חפר. המוסד מטופח ויפה עד מאד, כרי דשא נרחבים מוריקים בין ביתנים לבנים מבהיקים בנקיונם, פינות נוי, גני שעשועים, עצים ופרחים – גן עדן של מטורפים. מישהו חמד לו לצון ושבילי ההליכה קרויים על שם ציירים גדולים, כך אני מטיילת בסימטת וואן-גוך עד שאני מגיעה לליאונרדו-דה-ווינצ'י פינת מיכאלאנג'לו. האישה חולה לכן ברור שתמיד סלחתי לה. סלחתי על שטלפנה שלושים פעם ביום, על שדיברה אלי באופן מכוער, על שכעסה על החבילות מלאות הכל טוב ששלחתי לה מפני שאלו לא ענו על דרישותיה, למרות שקניתי את המצרכים לפי רשימות שהכתיבה לי בטלפון (חוץ מאבטיח, אותו לא שלחתי בחבילה…) כך במשך שנים. יום אחד הגעתי לביקור אוחזת שקיות מלאות פרודוקטים בשווי של מאות שקלים. הגברת הוציאה מצרך אחר מצרך, נזפה בי והחלה מחלקת לחוסים האחרים את הקפה, תה, קרם רגליים, קרם ידיים, קולה זרו ("ביקשתי ארסים קולה"), עוגת תפוחים ("ביקשתי עוגת גבינה" ) דאודורנט (ביקשתי של פנינה רוזנבלום.) הבטתי ברוע על פניה ואמרתי לעצמי – "גברת עזר, תתעוררי, האישה הזאת יודעת היטב מה היא עושה. היא מתעללת בך ונהנית מזה." ואז אמרתי לה – "את מתנהגת אלי לא יפה, זה לא מגיע לי, אני לא חייבת לך כלום, אני הולכת מכאן ולא אחזור, לא אשלח לך חבילות ולא אדבר איתך בטלפון." כבמטה קסם לבשו פניה חיוך מתרפס והיא פתחה בהתנצלויות ובהבטחות להתנהגות טובה. היא משוגעת אבל לא מטומטמת. יצאתי משם ועמדתי בדיברתי במשך תקופה ארוכה. לא סלחתי והיא ידעה זאת היטב. כאשר שבתי לשוחח עימה בטלפון הפכו הדיבורים לנעימים לשתינו. דמעתי כאשר הגעתי לביקור והיא אמרה "הלב שלי שמח לראות אותך." חבילת המצרכים שהבאתי קַטְנָה אבל כל שקית "במבה" זכתה ל"תודה," שתינו נהנו בעוד רמברנדט מתבונן בנו בהשתאות מבעד לענפי הצאלון שפרחיו לוהבים באדום.
למדתי משהו.
גם היום חיי טובים אלי, וכשאני נתקפת בדחף להגיב ב"אצילות נפש" או להיות "קוּלִית" אני בודקת היטב לבל אחטא לעצמי ולשֵני. מפעם לפעם אני עדיין נופלת בפח הישן אבל נדמה לי שבן-זומא, הלל הזקן ורבי עקיבא, מרוצים ממני יותר בימים אלו, כשסליחתי נשקלת בזהירות, וניתנת במשורה.
לכן – היזהרו בסליחותיכם!
גמר חתימה טובה לכולנו!
מצ"ב לינק לשיר מימי ילדותי שהתנגן באזני בזמן הכתיבה.
"אמר רבי עקיבא", מילים וזמר: עממי.
http://www.zemereshet.co.il/FlashPlayer/player.asp?version_id=3927