מפעם לפעם קורה שמבטו הרענן של בן-זוגי על קרובי משפחתי וחברי עתיקי היומין שובר את מבטי, ושוב אני מבינה כי איני רואה את האדם כולו כפי שהוא היום אלא את התבנית המוכרת לי, אותם דברים שחדרו מבעד לפריזמה דרכה אני מסתכלת בו, עליה רשום שמו. ואני מבינה שגם אני נראית ככה מבעד לפריזמות של אחרים שמעבדים את המציאות דרך *מנסרת הזכוכית שלהם.
לפני מספר שנים התרסקה ראיית העולם שלי, ויחד עימה האופן בו ראיתי אנשים סביבי, ובראש ובראשונה את עצמי. התפוגגו הדברים שידעתי בביטחון מלא עלַי ועל הקרובים לי. רק אז למדתי להכיר את המנסרה הפנימית שלי, אותו אשכול פריזמות זכוכית אשר פאותיהן מלוטשות למשעי וקרני המציאות משתברות בהן לרסיסי הבנה שמתגבשים לכלל תפיסה של החיים וקובעים את האופן בו אני פועלת. גיליתי כי עבור כל אדם הייתה לי פריזמה מיוחדת דרכה הבטתי בו. לא ראיתי את האדם כולו אלא את המאפיינים שהכרתי מקדמת דנא. גם כאשר התרחשו אירועים משונים הפכתי אותם לרגילים וסבירים בעודי מתבוננת בהם דרך הפריזמה הקבועה ומנרמלת אותם לתוך חיי, לתוך הדגמים שידעתי.
בילדותי חשקתי במשקפי ראייה. הייתי ילדה ברת מזל, רצוני התממש ובגיל עשר רכבו משקפיים על חוטמי. זמן קצר אחר כך נראה לי "גשר ליישור שיניים" כשיא היופי. מה רבה שמחתי כאשר אכן זכיתי בגשר מכוער להפליא. לא ידעתי זאת וחשתי עצמי יפה עד מאד בשנתיים בהן חייכתי בשיניים בולטות מעוטרות טבעות ברזל שחורות. אותה ילדה נחנה בביטחון עצמי רב, ולא הניחה למציאות (המתועדת בתמונות) להפריע לה. המשכתי בדרכי גם כשבגרתי, ועוד לפני "העידן החדש" וזרם "המחשבה החיובית" הייתי אופטימית ללא תקנה. כדי להמשיך ולראות כמעט אך ורק את הטוב בחיים נדרשה התעלמות לא מעטה מן המציאות, או כפי שאמר חברי הטוב – "בשביל אישה חכמה את די טפשה…."
יש מידה לא מבוטלת של יעילות במנסרת הפריזמות הפנימית. הרי לא יתכן שבכל בוקר נראה את העולם כחדש, ובכל זאת, מפעם לפעם כדאי לנקות (בזהירות) את מטילי הבדולח לכדי צלילות רעננה בה משתקפים לפעמים גם זהרורי אור צבעוניים מפתיעים, והכי יפה כאשר לוחיות הזכוכית מכות בעדינות אחת בשניה וצלילים נקיים ודקיקים עולים יחד עם האפשרות של מבט שונה, חדש.
ולפעמים, לעיתים רחוקות מאד, כל העסק הזה מתרסק. וזה קשה אבל אפשרי…
"חיי אדם הם חלום" היה אומר מורי וידיד ליבי, ניסים אמון, וחובט בי במקל החִזְרָן כשהתנמנמתי בזמן המדיטציה. הייתי מתעצבנת, צובטת את עצמי ומוכיחה (בעיקר לי) כי אני חיה וקיימת ואיני חולמת, אני ערה ו"כאן ועכשיו." והנה התברר שטעות בידי וניסים צודק.
*מִנְסָרָה –
1. פְּרִיזְמָה, גוף הנדסי המוגבל על-ידי שני בסיסים בצורת מצולעים חופפים ומקבילים, ועל-ידי פאות בצורת מקביליות או מלבני. 2. גוף שקוף (זכוכית, קְוַרְצָה) בתבנית מנסרה (על-פי-רוב משולשת) שקרני אור נשברות בו ומתפרדות לצבעים היסודיים. המילון החדש, אברהם אבן-שושן
בתמונה המלווה – מבט תם, נטול פריזמות
השארת תגובה