מאי 2021, מתי G. ואני יושבים בממ"ד בבת ים. בומים מרעידים את המגדל. בפינת החדר אותיות זהב מוטבעות בכריכה שחורה לוכדות את עיני – "ירושלים 1967-1990". תפתח את הפורטפוליו אני מבקשת ממתי. הוא פותח.
אני מגלגלת לאחור את סרט ההיסטוריה.
שנת 1967, מלחמת ששת הימים, ניצחון מזהיר, הר הבית בידנו, ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו. עם ישראל באופוריה. המשורר יהודה עמיחי, עיניו פקוחות, מפוכחות, כותב את הפואמה – "ירושלים 1967".
בשנים 1964-1966 מתי גרינברג לומד בבית הספר בצלאל לאמנות, הוא רושם בעלי חיים בירושלים.
שנת 1989, האמן מתי גרינברג, מגיע מלונדון לשהות של 3 חודשים ב"משכנות שאננים" בירושלים, סמוך לביתו של עמיחי. הוא קורא את שיריו של עמיחי, ונתקל בפואמה – "ירושלים "1967. היצירה מזעזעת אותו, נוגעת בנימי נשמתו. הוא בוחר ליצור ספר אמן שיאגד את הפואמה וחיתוכי עץ שלו. הוא בוחר שלא לכלול בני אדם ביצירה החזותית שלו, ומציג את בעלי החיים, "הטורפים והנטרפים", על רקע נופי העיר. במשך היום הוא מסתובב בעיר, צד מראות ורעיונות. מדי ערב הוא נפגש עם עמיחי, שיחות אל תוך הלילה.
ספר האמן "ירושלים 1967-1990" יצא לאור בלונדון.
יום ירושלים 2021, הפואמה שכתב יהודה עמיחי בשנת 1967 מבטאת בדיוק נבואי, מצמרר, את המתרחש.
מצרפת מספר בתים מתוך השיר, קראו היטב מילה מילה, והתבוננו בחיתוכי עץ שיצר מתי G.
על פי בקשתו של עמיחי תרגם לאנגלית המשורר האנגלי Stephen Michell.
…
ז
בקיץ הזה של שנאה קרועת-עיניים לִרְוָחָה
ואהבה עִוֶּרֶת, אני מתחיל שוב להאמין
בכל הדברים הקטנים אשר ימלאו
את בורות הפגזים: אדמה וקצת עשב,
אולי אחרי הגשמים רמש קטן למינהו.
אני חושב על ילדים גדלים חֶצְיָם במוסר אביהם
וְחֶצְיָם בתורת מלחמה.
הדמעות חודרות עכשיו אל תוך עינַי מבחוץ
ואזני ממציאות יום יום
קול צעדי מבשר.
ח
העיר משחקת מחבואים בין שמותיה
יְרוּשָלַיִם, אֶל קוּדְס, שָלם, גֶ'רוּ, יֶרוּ,
לוחשת: יְבוּס, יְבוּס, יְבוּס, בחשכה.
בוכה בגעגועים:
אֶלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה, אֶלִיָה, אֶלִיָה.
היא באה אל כל אחד הקורא לה
בלילה לבדו. אך אנו יודעים
מי בא אל מי.
ט
על דלת פתוחה תלוי שלט "סגור".
איך אתה מסביר את זה? עכשיו
השרשרת חופשית בשני קצותיה: אין
אסיר ואין אוסר, אין כלב ואין אדון.
השרשרת תהפך לאיטה לכנפיים.
איך אתה מסביר את זה?
אתה תסביר את זה.
י
ירושלים כפופה ונמוכה בין הריה
שלא כניו-יורק, למשל.
לפני אלפיים שנה התכופפה
לעמדת-זינוק נפלאה.
כל הערים האחרות יצאו לסיבובים
גדולים בזירת הזמן, נִצְחוּ או נוּצְחוּ
ומתו. ירושלים נשארה בכפיפת-זינוק:
כל הנצחונות קפוצים בה וחבויים בה.
כוחה גדל ונשימתה שקטה
למרוץ אף אל מחוץ לזירה.
יא
בדידות היא תמיד באמצע:
מוגנת ומבוצרת. אנשים היו צריכים
לחוש ביטחון בכך ואינם חשים.
כשהם יוצאים אחר ששהו זמן רב,
נוצרות מערות למתבודדים חדשים.
מה אתה יודע על ירושלים?
אתה לא צריך להבין שפות:
הן עוברות בכל כדרך חורבות בתים.
בני אדם הם חומת אבנים נעות.
אך אפילו בכֹּתֶל המערבי
לא ראיתי אבנים עצובות כמו אלה.
כאבי מואר באותיותיו
כשם המלון ממול.
מה שמחכה לי ומה שלא מחכה לי. אמן.
יב
האבן הירושלמית היא האבן היחידה
שכואבת. יש בה רשת עצבים.
מזמן לזמן מתגודדת ירושלים
להמון מחאה כמו מגדל בבל.
אך במקלות גדולים מכה אלוהים-המשטרה
לתוכה: בתים נחרבים, חומות נפרצות,
ואחר כך תתפזר שוב העיר, תוך מלמולי
תפילות תלונה וצעקות פה-ושם מכנסיות
ומבתי-כנסת, וצריחת צריחים ממסגד.
כל אחד למקומו.
יג
תמיד תמצא ליד בתים הרוסים
וברזלים מעוקמים כזרועות של הרוגים,
מישהו המטאטא את השביל המרוצף
או מסדר את הגינה הקטנה, שבילים
רגישים, ערוגות מרובעות.
רצונות גדולים למיתה משונה מטופחים היטב
כמו במנזר האחים הלבנים שליד שער האריות.
אבל הלאה מזה, בחצר, פעורה האדמה:
עמודים וקמרונות נושאים אדמת שוא
ונושאים ונותנים אלה עם אלה, צלבנים ומלאכי-שרת,
שולטן ורבי יהודה החסיד. קימורי קשת עם
עמוד, פדיון שבויים ותנאים מוזרים בחוזים
מגולגלים ואבני חותם. ווים מעוקלים מחזיקים אויר.
כרכובים ושברי עמודים מפוזרים ככלי שחמט
במשחק שהופסק בזעם,
והורדוס שֶיִּלל כבר לפני אַלְפַּיִם
שנה כמו פגזים. הוא ידע.
…
יז
בבוקר נופל צל העיר העתיקה
על החדשה. אחר הצהריים – להפך.
אף אחד אינו מַרְוִיחַ. תפילת מואזין
מתבזבזת על הבתים החדשים. צלצולי
פעמונים מתגלגלים ככדורים וקופצים.
זעקת קדוּשה מבתי כנסת
כעשן אפור יִכְלֶה.
בסוף הקיץ אני נושם את האויר הזה,
את השרוף והכאוב. דממה
כהרבה ספרים סגורים היא המחשבה:
הרבה ספרים צפופים, שרוב דפיהם
דבוקים כְּעַפְעַפַּיִם בבוקר.
יח
אני עולה במגדל דוד
קצת מעל התפילה המתרוממת ביותר,
בחצי הדרך לשמים. אחדים
מן הקדומים הצליחו: מוחמד, ישו
ואחרים, אך לא מצאו מנוחה בשמים,
נכנסו להתרגשות של מעלה. אבל
התשואות להם לא פסקו מאז
למטה.
יט
ירושלים בנויה על יסודות קמורים
של צעקה מאופקת. אם לא תהיה סיבה
לצעקה, ישברו היסודות, תתמוטט העיר,
אם תִּצָּעק הצעקה, תתפוצץ ירושלים לשמים.
…
כא
ירושלים עיר נמל על שפת הנצח,
הר-הבית אניה גדולה, ספינת שעשועים
מפוארת. מאשנבי כותלה המערבי מסתכלים קדושים
עליזים, נוסעים, חסידים ברציף מנפנפים
לשלום, צועקים הידד להתראות. היא
תמיד מגיעה, תמיד מפליגה. והגדרות והרציפים
והשוטרים והדגלים והתרנים הגבוהים של כנסיות
ומסגדים והארובות של בתי הכנסת והסירות
של הַלל וגלי הרים. קול שופר נשמע: עוד
אחת הפליגה. מלחי יום כיפור במדים לבנים
מטפסים בין סולמות וחבלים של תפילות בדוקות.
והמשא ומתן והשערים וכִפּוֹת הזהב:
ירושלים היא ונציה של אלוהים.
כב
ירושלים היא עיר אחות של סדום.
אך הַמֶּלַח הרחום לא רִחם עליה
ולא כסה אותה בלבן שקט.
ירושלים היא פומפי ממאנת.
ספרי היסטוריה שהוטלו לאש
דפיהם מתגלגלים, מתקשחים באדום.
עין בהירה מדי, עִוֶּרֶת,
נשברת תמיד בְּנָפָה של עורקים.
הרבה לדות פעורות למטה,
רחם שבו שיניים אין-ספור,
אשת פִיוֹת פִּיפִיּוֹת וחיות הקודש.
השמש חשבה שירושלים ים
ושקעה בה בטעות נוראה.
דגי שמים נלכדו ברשת סמטאות,
קורעים זה את זה כדג.
ירושלים. ניתוח שנשאר פתוח.
המנתחים הלכו להם לישון בשמים רחוקים
אבל מתיה מסתדרים
לאט, לאט, סביב סביב
כעלי כותרת שקטים.
אלִי!
עֱלִי!
דף הספר באתר – http://www.matygrunberg.com/wildlife-confrontation-in-jerusalem.html
3 תגובות
השארת תגובה
תגובתו של אחד הקוראים – כנראה שההיסטוריה לעולם לא משתנה, אנחנו ההדיוטות לא רואים את מה, שהאמנים רואים הרבה לפנינו, אשרינו שיש אמנים המעלים על הכתב והניר את הגיגיהם והמראות שאנו לא רואים.
אלו הם הנביאים של הדור הזה וכמו בימים עברו, העם אינו מוכן להאמין להם ולתקן דרכיו.
נעמי, תודה.
מרגש לקרוא ולהביט.
לא מוסיפה יותר פן אגרע.
אפשר לעשות שיתוף!
תודה אתי,
שתפי , בשמחה!!!
ברגע שיצא הפוסט לעולם הוא כבר לא שלי…