שעת אחר צוהריים, זו המשמרת שלי לטייל עם לִיקוֹ, הכלבלב. אנחנו יורדים לגן העיר היפהפה הסמוך לביתנו. עצי הצאלון בפריחה מרהיבת עין ומרחיבת לב, עלוותם ירוקה, ענפיהם כורעים מעומס אשכולות פרחים לוהבים אדום, למרגלות כול עץ מרבד פרחים שנשרו, צבעם דהה לאדמדם, כתמתם, צהבהב. אנחנו עוברים ליד חתול לבן מטולא כתמים שחורים רובץ כבד, מנמנם את שנת הצוהריים שלו, הוא אינו זז, פוקח עין בעצלות נינוחה, זורק מבט בליקו. זה אזור המחיה שלו. ליקו משים עצמו כאילו לא ראה אותו. כבודו הכלבי ניצל. קטטה מיותרת נמנעה. שלוות אחר הצוהריים נשמרה. כמה חכמים הם בעלי החיים, נטולי אגו…
חבורת נערות חולפת על פני, הן מפטפטות ברוסית, פה ושם נשמעות מילים בעברית צברית, ללא כול מבטא רוסי. בגן השעשועים יושבת קבוצת אימהות צעירות, השיחה מתנהלת ברוסית, הפעוטות עונים להם בשפת תינוקות רוסית, זו שפת האם שלהם. אני חושבת על שפת האם שלי – עברית, וכיצד בעצם, הקנו לי אותה הורי, שעלו מהונגריה, וכלל לא הכירו את השפה. ובקיבוץ כפר גלעדי, בו קלטו אותם, אסרו עליהם לדבר בחדר האוכל הונגרית, וכשהשיבו שאינם יודעים שפה אחרת, אמרו להם – אז תשתקו. והם השתתקו, ושתקו… עד משפט אייכמן… זו הייתה תקופת "כור ההיתוך", כולם נדרשו לוותר על הזהות "הגלותית" שלהם. הם בנו מדינה. ועד סוף חייהם לא היה בהם שום כעס או התמרמרות, רק שמחה גדולה ואהבה עצומה. הם בנו מדינה.
ילדון כבן חמש רץ במסלול מפותל מצידו האחד של השביל לצידו השני, גלימת סופרמן מתנופפת סביבו, הוא מעיף מבט בעוברים ובשבים לוודא שהם מתרשמים. כשהוא מתקרב אני רואה שזרועו נתונה בגבס. איזה תעלול עולל סופרמן הקטן שהסתיים בזרוע שבורה? האם הכאב התגבש להבנת המגבלות של בני אנוש?
מולי זוג שצועד באותו מסלול מדי יום ללא מילה. בידו האחת הגבר דוחף כסא גלגלים, בידו השנייה הוא אוחז בתקיפות בזרועה של אשתו, כמעט גורר אותה בכוח. מדי יום היא ממאנת לצעוד, גופה נטוי מעט באלכסון ימינה, מעט מאחוריו, מנסה להישמט מאחיזתו, משקפיים כהים מכסים על עיניה שאינן רואות. כך הם מתמידים בהליכה עד שהם מגיעים לספסל שמתחת לעץ השקמה. הוא מושיב אותה בעדינות, מחנה את כסא הגלגלים ויושב לידה. אני מקשיבה למה שלא נאמר, לידו שמסדרת בעדינות תלתל סורר, מיטיבה את מקומו מאחורי אוזניה, גולשת חובקת את כתפיה הקפואות.
מה קרה להם?
מדי זמן ננגסת חתיכת גן לטובת הקמת בית כנסת כזה או אחר. כבר יש שלושה. שבת אחה"צ היא שעת הנשים הדתיות הממלאות את הפארק, על טפן, עגלותיהן, מגדלי הבובואים על ראשיהן, תלבושות משונות המנסות לגשר בין דרישות הצניעות לבין הצורך בהתגנדרות, והרצון להראות אופנתיות. קעקועים שנחשפים על רגל כאשר חצאית שובבה עולה מעט מעל הברך, או שרוול סורר נמשך במעלה הזרוע כשנשלף התינוק המצווח מן העגלה – מגלים סיפור על בחירה שנעשתה, על חיים אחרים שקדמו לחזרה בתשובה, ולהקפדה הקיצונית על מצוות המכונות מצוות התורה, ולמעשה נקבעו על ידי גברים כדי לשמור לעצמם את נשותיהם קטנות, חסודות וכנועות. מעשה, שכפי שמעיד נוח הררי בספרו, חוצה ימים ויבשות ומתקיים בכול התרבויות בעולם.
שֶלֶט – "מתביישים מאלוהים, מתלבשים צנוע". אני תוהה מדוע אינו מנוסח בנקבה "מתביישות מאלוהים – מתלבשות צנוע", וחשה את אותו זעם כהה וסמיך מבעבע בתוכי, למרות ניסיוני, שכושל יותר ככול שאני מוסיפה שנים לשנותי – לכבד כול תרבות.
שבת אחה"צ היא גם שעתן של החגיגות המשפחתיות. שולחנות מתקפלים נפתחים, עוגות שוקולד זרויות סוכריות צבעוניות, בקבוקי בירה, וודקה, קולה, קינלי, מיץ ענבים, צלחות חד פעמיות, כוסות פלסטיק, מתקני "מתנפחים" צבעוניים, שירי יומולדת מצטווחים מרמקולים, מפעילי שמחה צורחים "שמח שמח" ומכריחים את הקטנים לצרוח גם הם, לאשר שהם שמחים.
ממתי רעש וצרחות החלו להעיד על שמחה? ולמה ליבי מתפקע מאושר דווקא באותו רגע של שקט, כשאן, נכדתי הקטנה, מעבירה בדממה מים מכוס לכוס, ונשמע רק צליל פכפוך המים, רק צליל פכפוך, רק צליל…
לקראת היציאה מהפארק אני מבחינה בנער בוגר, אולי איש צעיר, יושב במרכז כר הדשא, לרגליו שוכבת נערה, אולי אישה צעירה, ראשה מונח על ברכיו. הוא אומר: את, את בעצמך אמרת שלוקח לבחורה עשר דקות להתחמם, לִרְצוֹת. צווארה של הנערה משוך לאחור ופניה נשואות אל פניו של הנער, תשובתה אינה מגיעה לאוזני.
הייתכן שראשי היה מונח כך פעם על ברכיו של נער, אולי איש צעיר? עשר דקות? עשר דקות? אדוות זיכרון מעורפל מרטיטה את מעמקי התודעה שלי, בועת זיכרון צפה ועולה, חיישניי הזיכרון מגששים סביבה, מלטפים אותה, מדגדגים עד שהיא נענית ונפתחת – לפני עשרות שנים קראתי ספר ששמו היה "שבע הדקות". הפרט היחיד שאני זוכרת הוא ששבע דקות הוא הזמן הממוצע שלוקח לאישה להגיע לאביונה.
כשאני חוזרת הבייתה אני מקלידה בגוגל "שבע הדקות", ומגלה שאכן, יש ספר כזה שפרסם הסופר אירווינג וואלס בשנת 1969. הספר נחשב לפורנוגרפיה שערורייתית כמוה לא פורסמה עד אז, וחולל מהומה גדולה בעולם. אני מחייכת אל האישה הצעירה שהייתי.
ותודה לליקו. לוּ הייתי נשארת לשבת ליד שולחן העבודה – כול המחשבות האלו לא היו נחשבות.
4 תגובות
השארת תגובה
נעמי יקרה, טיילתי איתך בגן העיר וגם במחשבותייך בהווה ובעבר.
תודה!
נפלא להתחיל ככה שבוע חדש
אוי נומי'ש, שתהיי לי בריאה, כמה כשרון יש בך. איזו התבוננות והקשבה ואז עולם ומלואו.
הו נעמי יקירה, כתמיד נהנית לקרוא את דבריך! איזה כיף שיש אותך, המשיכי לשתף, עונג צרוף!
חיבוק,
סמדר
ככה נראה שילוב של הרבה כשרון ונדיבות
תודה על אחר צהרים משותף בגן העיר בת ים משתלב עם אחרי צהרימים בגנים אחרים של ערים אחרות…
חיבוקגדול