אני בוהה בידיה המטופחות של המוכרת עוטפות את פרוסות הסלמון בנייר פרגמנט דקיק. ציפורניה מהפנטות אותי, משוחות בלכה שחורה, מבהיקות, ארוכות עד כדי התעקלות. והלוא אלו ציפורני המכשפה מ"עמי ותמי", איך הגיעה זו למעדניית "טיב-טעם" בבת-ים?
אישה יפה, הזבנית , דקת גו, תסרוקתה מהודרת ופניה מאופרות בקפידה. אני תוהה על שגרת הבוקר שלה, כל ההִתְייפּוּת הזו כדי לעמוד יום שלם מאחורי דלפק המקרר, לשלות גבינות ודגים מלוחים, לחתוך, לפרוס, לעטוף, לשקול, להדפיס מחיר ולהגיש ללקוח שעיניו כבר נעוצות במעדן הבא אותו חשקה נפשו. היא אינה מחייכת. אף פעם אינה מחייכת. אין עצב בעיניה. יש רצינות עניינית ונוקשות. כן, נוקשות, זו המילה. איך תארה לעצמה את חייה שיהיו כשהייתה ילדה קטנה ויפה אי שם ברוסיה?
ועד שזו אורזת צף חלום שחלמתי ובו אני מגיעה לאחוזה של גבר אריסטוקרטי כמועמדת להיות בת זוגו. אחיו מבקש למשש כפות ידי, ואני מבינה שהוא בודק אם אני אריסטוקרטית וכפות ידי רכות וענוגות או שאני בת העם, עושה את עבודות הבית בעצמי וכפות ידי מחוספסות ויבשות. בחלום אני אומרת לעצמי שלא אכפת לי מה הוא חושב על כפות ידי שהתחספסו בתהפוכות השנים. כשהתעוררתי נזכרתי בגבר אחד שהתעניין לדעת אם אי פעם רחצתי כלים בעצמי, שכן כפות ידי של אז העידו על חיי המפונקים.
הסלמון הוורדרד מונח בסלסילה ואני מהרהרת בחשיבותן של כפות הידיים, ופאר האצבעות, הלא הן הציפורניים שבשנים האחרונות הפכו לפולחן ולאובייקט טיפוח והערצה, פֶטִיש של ממש. ציפורניים חשופות יכולות לספר דבר או שניים על בריאותה של בעלת הציפורניים. אלא שבעקבות התפתחות הטכנולוגיה בשירות היופי, קיבלו הציפורניים אפשרויות חיים מפוארים והן משקרות באופן מרהיב ונפלא. הרי לא יעלה על הדעת שבעלת ציפורניים ארוכות ומוזהבות בעלות סהר מוכסף ש"יהלום" קטן נטוע בצידו – שוטפת רצפה, מדיחה כלים, או מגררת גזר על פומפייה, למשל.
שמתי לב להיפוך הדברים. דווקא בקרב בנות המעמד העליון נפוץ חיקוי אלגנטי ועדִין של ציפורן פשוטה – מה שקורין "פרנצ' מניקור", ציפוי שקוף מעט בוהק על ציפורן נקייה וסהר מודגש בלבן. "כאילו" לא ישבה הציפורן אצל המניקוריסטית שעה כדי להשיג את המראה העירום "הטבעי".
ככל שהמיקום בסולם החברתי יורד – הציפורניים לובשות לבוש ססגוני וזוהר יותר. עלעלי הציפורניים הבנויות, המודבקות, המוארכות, הצבועות – יכולים להיות כל דבר וכל צבע, ולרמז על חיי עושר ואושר. מתחת התמונה למטה כתוב במקור) – ציפורניים מזויפות, פשטות אירופאית ואמריקאית. שלוש ציפורים / ציפורניים במכה אחת – גם פשטות, גם אירופאית וגם אמריקאית.
אני מחבבת מאוד את חלומות הזוהר המרצדים בקצות האצבעות, ולפני הרבה שנים, ציפורני ידי שלי היו אף הן עשויות למשעי, צבעוניות ועליזות, ולוקחת את החיים בקלילות, בכול אופן את הדברים שקל לשנותם. היום, ציפורני רבועות ונקיות, אבל כשאני מבחינה בציפורני בהונות הרגליים, המציצות מתחת לשמיכת הפוך, צבועות בגוונים מאירי עיניים, אני מבינה שהאביב הוא זה שמשח אותן בלק ירקרק, תכלכל או סגול.
אני ממשיכה לעבר הקופאית. ציפורניה מפוספסות באדום ורוד לבן מקישות במקלדת הספרות בקופה? איך היא עושה את זה? קלק קלק, בקצות הציפורניים. אני תוהה כיצד היא מתנהלת בחיי היומיום, כיצד היא מתעלסת, לוּ אני בן זוגה – הייתי פוחדת. אבל אולי, אולי, הרעיון שציפורני נמרה שורטות במורד הגב …? ואולי, כלום, סתם, גחמה, או מקום עלום באישיותה של הגברת, מקום שאינו בא לידי מימוש, אבל הוא שם, בקטן, מתחבא, ציפורני הנמרה.
קופאית עברייה, מי ידע חייך?
ואני נזכרת בסיפור שסיפרה לי אמי על אשתו של דודה, שָאמוּ בָּאצִ'י, שהייתה מטורפת במקצת, וכפות ידיה היו יפות מאד, והייתה מתנאה בהן ומראה אותן לכל מי שהזדמן לקרבתה. ובאושוויץ, ממנה לא חזרה, שאלו במסדר הבוקר – למי יש ידיים יפות? ואימי, בת השש עשרה, הרכינה ראשה, כמו תמיד, הקפידה לא להֵרָאות. אבל היו אחרות, ואשת דודה המטורפת ביניהן, שהצביעו. הן נלקחו לאסוף אבנים כבדות ולערום אותן בצידה האחת של החצר, משגבה גל האבנים פקדו עליהן להעביר את האבנים ולערום אותן בצידה האחר של החצר. וחוזר חלילה.
ומשום מה עולה בדעתי גורלה המר של אשת הפקיד הזוטר בסיפורו של גי דה מופאסאן "המחרוזת". האישה הצעירה והיפה שואלת מחברתה העשירה מחרוזת יהלומים לענוד אותה בנשף, בו היא תולה תקוות רבות לעתידו של בעלה, ומשזו אובדת לה, היא ובעלה נאלצים לקחת הלוואה עצומה כדי לקנות שרשרת יהלומים חדשה. הזוג מתרושש, היא עושה את עבודות בית במו ידיה והופכת לאישה זקנה ומרה. מופאסאן מציין את גורלן של ידיה – "הדיחה את הכלים ושפשפה את ציפורניה הוורודות על גבי חומר הצלחות המפוספס ומאחורי המחבתים……". וסוף הסיפור – "הגברת פורסטייר, מזועזעת כולה, נטלה את שתי ידיה של רעותה", רק כדי לספר לה כי המחרוזת אותה שאלה הייתה שרשרת זולה של יהלומים מזויפים.
וכבר כתבתי על אימי שהקפידה על ציפורניה שלהבו באדום זרחני חודש ימים לפני מותה והטעו את הרופאים לחשוב כי חפצת חיים היא. ופעם אמרה לי דודתי החקלאית, אשת עבודה מושבעת – "מה את חושבת? שאני לא יכולתי לסדר את הציפורניים ולהיות גברת מגונדרת? יכולתי! לא רציתי!"
ופתאום צפים ועולים עלעלים אדומים של פרח הגרניום שהיינו קוטפות בגן אברהם, ומדביקות ברוק על ציפורנינו הקטנות ומשוויצות בציפורניים מטופחות, ברמת גן של ילדותי.
נ.ב.
למען האמת ההיסטורית, נוהל רכישת סלמון פרוס קובע כי הסלמון עובר למנהלת החנות שנותנת אותו לקונה מול הצגת קבלה.
באורח נס, בסדק זיכרון צר, שנפער בין כול המחשבות, זכרתי להציג בקופה את הפתק שנתנה הזבנית מ"עמי ותמי". שילמתי.
אבל, כצפוי, שכחתי בחנות את הסלמון שהתחיל את כול הסיפור.
בעולם המציאוּת יש מחיר לראש פורח.
מילא.
7 תגובות
השארת תגובה
ח ז ק ! ! !
וברור שצחקתי…
והשוויתי – מביטה בציפורניי הלא מטופחות – ככה זה כשאת דוחפת אצבעות חשופות לאדמה ולשה קציצות ללא מניקור… – אני אומרת לעצמי וממשיכה להתפעל מכל כף יד מטופחת המחוברת לבעלת סבלנות ומשמעת שקבעה תור של שעה (לפחות) במוסד הגבוה לענייני : ככה אישה אמיתית צריכה להיות 🙂
נהדר
קציצות ללא מניקור?
אויה אויה, אנה אנו באות?
כבר שאלתי בעבר נשים בעלות ציפורניים ארוכות ,כיצד מתגברות על שמירת היגיינה במקומות אינטימיים….
ענו לי בחיוך…יש שיטות!!
נהנתי לקרואאותך!
טוב שלא חשבתי על זה בעצמי. מפחיד. ברררר
אוהבת את בחירת הנושאים שלך ואת הטיול אתך במרחביהם
ציפורניים…
בתור כוססת איפה הייתי כשהדבקת עלי גרניום…?
לצידי, כנראה, אבל זה היה לא רלוונטי עבורך…