17.7.2021
בוקר יום ראשון, מתי G. ואני גולשים במורד הכביש המתפתל מזכרון יעקב אל שפלת החוף. הנוף נפרש לפנינו, ריבועים ריבועים, בגווני גוונים של ירוק, חום, צהוב, שורות ברושים אפרפרים כסופים תוחמות את גבולות השדות, ובסיבוב מתגלה הים. כחול. גל עליצות מציף את ליבי. לצד הכביש, אחרי מדריך חובש כובע טמבל ארכאי, צועדת שורת בני נוער. שווי נפש לנוף בתוכו הם מטיילים, ראשיהם מוטים באותה זווית, מהופנטים אל מסך הסלולרי אותו מחזיק כל אחד בידו.
גם הסלולרי שלי מקיץ משנת הלילה, תחילת השבוע, עניינים מתעוררים, הודעות ווטסאפ זורמות. מתי נוהג, עינַי נעוצות במסך, הכול דחוף, כמובן, כרגע הגיע משולח זה או אחר. אני קובעת פגישות, עונה לשאלות, מתבוננת בתמונות של נכדַי. המסך מרצד בתדר מפתה, שובה את ליבי, שואב את תשומת ליבי, את מוחי, אני לא עם מתי, אני בכלל לא במכונית, אני עם אנשים אחרים במקומות אחרים, כולם בספירה האוניברסלית הקסומה הקרויה Wi-Fi.
אנחנו חולפים ברחוב הראשי של בנימינה, בתזמון של הבמאי הקוסמי, בדיוק באותו רגע מתנגן ברדיו השיר "ימי בנימינה" (מילים – אהוד מנור, לחן – מתי כספי, שרה – חוה אלברשטיין). https://www.youtube.com/watch?v=FWCogy07MQw
"כן, אני זוכר, הכל זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר".
הצירוף המקרי של השיר והמקום חודר את המיסוך בו אני שרויה, ו"מעיר" אותי מחירגון החושים. אני מניחה לסלולרי, ומביטה סביב.
יפה כאן. נעים. אני נושמת נשימה עמוקה. מתרווחת אל הזמן והמקום בו אני נמצאת.
למה לא שמתי לב לדרך? מתי הפך זמן המעבר ממקום למקום, ממטלה למטלה – לזמן אבוד? לזמן לא שווה? לזמן שאין לו ערך? אלא אם הוא רתום לעשייה כלשהי. האם זו מזימה קפיטליסטית הרותמת כל דקה לייצור ערך (עבור מי?), גם אם לתוצר הסופי אין כל ערך?
מתי ולאן הלכו לאיבוד האתנחתא, הנינוחות, ההפסקה, הרווח בין הדברים, הנשימה?
אני נזכרת באחת הפרסומות הראשונות של הסלולרי – "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה!" חנן גולדבלט (לפני השערוריות) בפרסומת הראשונה של חברת פלאפון מבית היוצר של משרד הפרסום וימר-טמיר-כהן (יעקובסון).
כמה התלהבנו אז. כמה שמחנו להשתעבד. זה היה סמל סטטוס – יש לי סלולרי, קיבלתי סלולרי מהעבודה, אני חייב לענות עכשיו – אני כל כך חשוב, אי אפשר לוותר עלי לרגע, כל שנייה עלי לקבל החלטות קרדינליות לחיי הארגון.
אני מהרהרת ביחסי עם הזמן, במאבק התמידי איתו (ספוילר- הוא ניצח, הוא תמיד מנצח). הזמן אף פעם לא הספיק למה שרציתי לעשות, לא נכנע לתוכניות שלי וזרם בקצב משלו, שהיה (ונשאר) מהיר ממני. בעידן הטרום סלולרי, כאישה צעירה שאחזה בקריירה משמעותית, אשת איש ואם לילדים, ועוד תפקידים רבים – להטטתי בין כל המטלות. הזמן היה מחולק לקוביות, לכל מטלה הוקצתה קובית זמן, החלק הטוב היה לעשות V – המטלה בוצעה, ולהמשיך מיד למטלה הבאה. איזה מרץ. איזו יעילות. תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק, איך תקתקתי את הדברים. וואוו, הייתי אישה מתוקתקת לגמרי. לא היה לי צורך לעצור בין דבר לדבר, לנוח, לספוג את מה שעשיתי, את מה שקרה סביבי. רצתי הלאה, קדימה, עקבי נעליי נוקשים את מרוץ הזמן בפרוזדורי העשייה. תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק. תמיד הייתה עוד משימה לבצע.
היום אני נחרדת לראות את כלותי הצעירות, כל אחת יושבת מול שני מסכי מחשב, ומסך הטלפון הסלולרי. שלושה מסכים פעילים, הן באינטראקציה עם כל אחד מהם. פילוסופית העבודה מעלה על נס את תפישת "המִיקְבּוּל" , multi-tasking, לעשות כמה פעולות במקביל. ואני, מה לעשות, מעולם לא הצלחתי לעשות דבר אחד בלי לטעות. אם אני מדברת בסלולרי תוך כדי נהיגה, סיכוי סביר שבמקום להגיע למחוז חפצי אמשיך לנסוע… ישר, עד שבנות שיחי שומעות אותי ממלמלת לעצמי "איפה אני? לאן הגעתי?" ועוד מספר ביטויים שמקומם לא יכירם על הכתב. ואם אני מבשלת ביצה, ומתיישבת לכתוב בפינת העבודה, מרבית הסיכויים שהביצה (הקשה, החומה והסדוקה) תעוף לתקרה במפץ רם מעלה סירחון, כיוון שאתעלם מצלצול הטיימר שיזכיר לי שעלי לבדוק את שלום בּיצָתִי.
בכול אופן, לידיעת המעסיקים והמעסיקות, העובדות והעובדים – המחקרים מראים כי עבודה במקביל גורמת לביצוע ירוד עקב הסחת הדעת המתמדת והדרישה לחלוקת קשב. כולם נעשו "מופרעי קשב". שלא לדבר על העצבנות הכרוכה בסגנון עבודה כזה, למרבית האנשים. לא יעיל. תפסיקו עם זה.
עם הזמן מערכת היחסים שלי עם הזמן והמטלות לבשה צורה אחרת. ישיבת מדיטציה, תרגול יוגה והשנים, כן, השנים עצמן על האירועים הדרמטיים שחלו במהלכן, הובילו אותי לשני שינויים עקרוניים. הראשון – אני עושה דבר אחד בכול פעם, ומשתדלת להתרכז במה שאני עושה, ולא לחשוב באותו זמן על משימות אחרות. נהנית ממה שאני עושה, גם אם זה פשוט לקצוץ ירקות לסלט, להשקות את העציצים או להחליף חיתול לנכדה. זה מה שאני עושה עכשיו. לעיתים, דווקא הריכוז בעיסוק שונה לחלוטין מביא רעיון יצירתי למחוז עשייה אחר. רעיון שלא היה נוצר בחשיבה לינארית, הגיונית, בשעת השהייה במחוז ההוא.
העקרון השני – אני לוקחת פסק זמן, "בין לבין", נחה לי, מעבדת את הדברים שקרו, בלי מחשבה עמוקה, שקטה עם עצמי. שוכבת בוהה בתקרה. יושבת עם כוס קפה. משחקת סוליטר. מתענגת על תחושת החופש. בזמן הזה איני חייבת דבר לאיש. נדיבות עצמית. פינוק שכזה. מותרות של ממש.
אפשר לומר שאני לומדת לזרום עם הזמן. התמכרתי לקצב הנינוח הזה, וכאשר החיים דורשים ממני להטוטנות קרקסית, אני מתפקדת, אבל בתחושה מקורקסת מלווה ברטט עצבנות.
יד על הלב, שני העקרונות האלו קשים עד בלתי אפשריים ליישום, כאשר הילדים – אהובים עד לשד עצמותינו – שודדי הזמן והאנרגיה שלנו – דורשים את שלהם. עדיין, נסו לפרגן לעצמכם מספר דקות נשימת חופש מפעם לפעם במהלך היום.
חברותי, כולן "מתוקתקות" לשעבר, מייללות על כך שעם גילנו (המתקדם מעצמו, ללא התחשבות בכך שבאמת נשארנו צעירות), כל דבר "לוקח יותר זמן". אני הגעתי למסקנה שונה, ועל כך כתבתי בספר "ואהבה, מה עם אהבה?"
"הבנתי שלא עשיית הדברים אורכת יותר זמן, אלא הזמן שבין העשיות. אני לוקחת פסקי זמן של סתם. עצב או שמחה או חופש קטן בו אני משוטטת בשום מקום ובשום זמן, מין אזור בין ערביים שכזה, עד שאני נוחתת בחזרה. ואולי זה לא סתם. אולי בזמן הזה אני עושה אותי? כלומר שאפשר להחשיב את הזמן הזה כזמן יעיל במידת מה לפחות. זו מחשבה המעודדת את שרידי האישה ההגיונית שבי."
ניסים קורים בעצירות, אומרת מורתי, היוגיסטית קארין קזאז. ובעצם גם אני ידעתי זאת. וכך כתבתי בספרי "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים":
כשלא קורה שום כלום
קורה
משהו נפלא!
אז תעצרו, תנשמו, תעשו רווח בין לבין, עופו למחוזות השום כלום, נשמו עמוק ורחב, ארבע פעימות בנשימה – שאיפה, עצירה, נשיפה, עצירה. האריכו את הנשיפה, אספו את המוּלָה בַּנְדָה, קרקעית האגן, (כן, גם אתם הגברים צריכים את התמיכה הזאת "שם" מלמטה). שימו לב למרחב הפנימי הנוצר ברווח בין השאיפה לנשיפה, ובין הנשיפה לשאיפה, בין תחושת ההתרוקנות לתחושת המלאות. חיים.
*נשים בהריון, ואנשים עם לחץ דם גבוה לא מאוזן, אינם מבצעים עצירות נשימה.
באופן שלא ברור לי, הקולאז' הזה, שיצר ד"ר עודד מנור, חברנו הלונדוני, מבטאת את המסע שעברתי.
בשבת הקרובה, 24 לחודש, יחול ט"ו באב, יום האהבה שלנו, היהודים.
בטח יש סביבכם מישהו / מישהי שמגיע לו / לה לקבל את הספר "ואהבה, מה עם אהבה?"
https://nomikan.com/?page_id=384
ניתן לרכישה גם בביט או פייבוקס. כן, בסלולרי ההוא… 054-4209900
6 תגובות
השארת תגובה
נעמי יקרה שכמוך. תמיד שאני קוראת אותך, יש בי תפילה שלא יגמר, שתמשיכי לקחת אותי לכל המחוזות בתודעה המוכרים, שמעלים חיוך ובליל רגשות בכל הצבעים.
מאד נהניתי. ואתך מבינה משמעות העצירה והניסים שהיא מזמנת לנו.
תודה על כל מילה ורוצות עוד
מקסים כרגיל
רק בריאות
כל מילה בסלע
נ פ ל א
כמי שמכירה את עידן התקתוק והמתוקתקות שלך רואה בגדול את השינוי.
עדיין מתקתקת,
עדיין מתוקתקת
אבל אחרת
צודקת.
תודה על האבחנה הדקה.