דוֹר, נכדי בן הרבע לשש, ואני הולכים לשיעור שחיה (שלו). מי שעוקב אחרַי יודע שדור עסוק מאד בפענוח המשמעות של גילי, ומרבה להעלות שאלות הנוגעות במגבלות הגיל או בסופיות החיים (שלי). הוא מופתע מאד כשאני אומרת לו שאלמד שחיית חתירה.
דור: את לא יכולה.
– למה אני לא יכולה?
– סבתות לא יכולות.
– למה סבתות לא יכולות?
– סבתות לא יכולות לעשות ככה – הוא מרים את זרועו בתנועת חתירה קדימה.
– הסבתא הזו דווקא כן יכולה לעשות ככה – אני מרימה זרוע אחר זרוע בתנועות חתירה קדימה.
דור נעמד ובוחן אותי במבט מסוקרן, מבולבל: את צעירה?
כמוך ברגע זה, אני צוחקת, משועשעת מהגישה הישירה, הפשוטה והבריאה של הילדון שעדיין אינו כפוף לטבואים של החברה.
הדיאלוג הזה מעלה בי הרהורים על צְעִירוּת (עלומים).
שמלת קולר של "אתא", שנקשרה על העורף, משובצת כתום צהוב לבן שחור. כמה יפה הרגשתי. אני עדיין חשה את תנועת הגוף הנעימה בתוך השמלה המתנחשלת סביבי, הגמישות הרכה, הטבעית, הזרועות השחומות, (אז השמש לא נחשבה לאויב), העור הלוהט כשעליתי מן הים, פריך, מצווח בכאב מהול בעונג תחת זרם המים הקרים, המרעננים. הדיגדוג הקל בעורף שיודע מתי הגברים מביטים. עליצות הנשיות הראשונית, מלבלבת, מגששת דרכה החוצה, להיראות.
אנחנו עוברים ליד שדרת חנויות. מָתַי הפסקתי לבחון את צלליתי המשתקפת בחלונות הראווה? מָתַי הפכתי שקופה?
צעירות חולפות על פני ברחוב, רזות, שמנמנות, עבות, דקות, גבוהות, נמוכות, כהות, בהירות – לבושות בשמלות דקיקות, מכנסונים קצרים, גופיות חושפניות, מרפרפות, מרחפות, מענטזות קלות, לובשות את הצעירוּת שלהן כדבר מובן מאליו, חרשוֹת לשעון המתקתק. "הכל פתוח", אני לוחשת להן ללא קול, "הכל פתוח, תבחרו נכון".
האם הכל פתוח גם עבורי? מה נסגר בפָנַי? מהו המקום הצעיר שלי? בגוף? בנפש? מה נשחק והתרפט? האם אפשר לחדש? לרענן?
להקת ציפורים נודדות לוכדת את מבטי. הן עפות דרומה. התבלבלו כנראה. משבר האקלים וכל זה… אני מפנה את תשומת ליבו של דור, אבל הוא כבר ראה דברים מרתקים הרבה יותר בטלוויזיה. מחשבותיי גולשות לילדותי. להתרגשות כשגיליתי בשמיים להקת "ציפורים נודדות". קסם של משהו שלמדנו עליו ופתאום התגלה כמציאות, כמו נחליאלי, כמו חצב, כמו טוואי המשי. הדברים עליהם למדנו בבית הספר אכן קיימים. הלימודים יצאו ממסגרת המחברת, הכיתה, בית הספר, ותפסו מקום אמיתי בעולם. כמו ספר תלת ממדי, שהתמונות שלו קופצות על פני השטח. הדבר היה נפלא בעינַי.
באותו אופן פלאי צצה על שולחן העבודה, בין הניירות, מחברת טבע שלי מכיתה ה', בית ספר שילה, בפסגת גן אברהם, רמת-גן. ולרגע שבת והייתי הילדה ההיא. רק לרגע כי…
דור מושך בכף ידי: בת כמה תהיי כשאני אהיה בן שישים?
– בת מאה ועשרים.
– ואז תהיי מתה?
– כן
– אוּףףף
הילדון מאוכזב, הוא מנסה לפצח את חידת החידלון או לפחות לעקוף אותה כדי להבטיח שסבתו תישאר לצידו לעד.
שאלותיו מאווררות נושאים אסורים הטמונים עמוק במגרות הנפש. הרבה פעמים סטנדאפיסטים פשוט אומרים את האמת, וזה מצחיק.
אני מצחקקת.
נ.ב.
"אתא", נוסדה על ידי אריך מולר בשנת 1934 בקרית אתא. לימים הגיע הסופר עגנון לביקור, ושאל לפשר השם. ההסבר שניתן לו לא סיפק אותו והוא המציא את הסיסמא – אריגים תוצרת ארצנו. המפעל נסגר בשנת 1985. ב 2016 החזיר איש הקולנוע והפרסום שחר סגל לתחייה את מותג הבגדים "אתא", ביחד עם המעצבת יעל שנברגרג, אשר לו שני סניפים בתל אביב, מחווה לאתא המיתולוגית. https://atawear.co.il/
16 תגובות
השארת תגובה
פוסט ארוטי להפליא
זה אומר שיש לנו את "זה".
GO FOR IT, BABY!!!
"כרגיל" עמוק, עצוב, מצחיק, מחזיר " אחורה" …לילדות…
תודה
כרגיל, משאירה לי חיוך….
נעמי יקירה, איזה כיף שיש אותך! ♥️♥️♥️
לדעתי, תחושת ההבדל בין עלומייך להווה מגיעה יותר מהסטטוס של זוגיות קבועה ויציבה מאשר מהנתונים הכרונולוגיים. הניצוץ עדיין מבליח, כמו גם ההתנחשלות (coming and going). ציטוט (לא שלי-לי יש אחרים) there may be snow on the roof but there is still fire in the furnace. 🥂למפגשים של furnaces.
נהדר, סולו, נהדר!!!
לא הרגשתי שכתבתי פוסט ארוטי, אבל התגובות הבהירו לי שזה מה שכתבתי.
וטוב שכך
נפלא!
מזכיר נשכחות ….
ותסבירי לילד, שאנחנו צעירות לנצח!
כתיבה פשוט מענגת !
קוראת בשקיקה את מה שאת כותבת…. איזה מזל שיש נכדים שבטוחים שאנחנו גדולים מאוד אבל עוד יכולים!
פשוט מתרגשת לקרא אותך על מעגל החיים ומחשבות על הזמן שמשקף אותנו במסה המשתנה. ועלייך…נדירה שאת.
תודה רבה רוצים עוד
תקבלו עוד…
נהניתי לקרוא. דמיינתי. הזדהיתי. התאכזבתי שנגמר מהר כל כך…. הייתי רוצה להמשיך ולקרוא….. תודה!!!!!
הרהורים עלומים על עלומים
ואישה צעירה שאלה אותי – מה זה אתא?
קראתי בהנאה זוכרת שהייתי בת 10 הייתי עסוקה בחישוב הגיל שלי בשנת 2000 וממש נחרדתי לגלות שאהיה "זקנה"בת 49 ומאז זקנתי עוד ועוד וכן הנכדים הגדלים הם סוג של מראה ומדד לזמן שעובר…