Uncategorized

מדי כמה ימים אני מוציאה את בעלי מהארון, מנערת את מה שאני מניחה ששנתיים אחר מותו הוא שלד, מבריקה, מצחצחת,

לאחר ששלחתי את כתב היד של "הַקְרַמְפּמְפּוּלִים" להוצאות הספרים, חזרו אלי ההוצאות עם שאלות ספרותיות ממדרגה ראשונה – למי למיועד

כשנה לאחר שבעלי נפטר "בעטתי" את בני הצעיר מהבית אל מרכז תל-אביב. חשבתי שהוא צריך להחזיר לעצמו את חייו העצמאיים,

קורה שהאדם נפטר והלך מעולמנו זה כפי שאנו מכירים אותו. "איננו" אומרות מודעות האבל. אֵלִי עָזָר "איננו". טעות. הוא קיים

"ילדה קטנה מכה ילד גדול, היא מפילה אותו ולוקחת בחזרה את הבובה שלקח ממנה." זה הזיכרון הראשון שלי. הייתי בת

במותו הוריש לי המנוח שלי, בין השאר, מאבק איתנים משפטי על שמנו הטוב ועל רכושנו. מיד כששמעו "הרעים" שבעלי נסתלק

תלבשי קז'ואל, הוא ביקש. אני סקרן לראות איך את מתלבשת.  זאת עמדה להיות הפגישה השנייה שלנו. לפגישה הראשונה קדמו שבועיים

כשהייתי בת שבע עשרה וחצי הכרתי את מי שהיה לבעלי כשמלאו לי עשרים. במותו הייתי בת חמישים וחמש. מעולם לא

חלפה שנה וחצי מאז מותו של המנוח שלי והבית ממשיך לחוד לי חידות. המנוח העריץ דברים מושלמים, והיה מוכן לטרוח