אלמנה

5.8.2018 הכותרת המקורית של רשימה זו היתה "צריך הומור לאהבה". כותרת מדליקה לאין ערוך יותר מאשר "מבט מפוכח על האהבה".מי רוצה

משסוף סוף הגעתי לניו-יורק נתגלגלה לשם עימדי אחייניתי האהובה דפנה שבדיוק השתחררה מצה"ל ונחתה בתפוח הגדול מספר ימים לפני. עם

סופשבוע של חג סוכות על שפת הים בקיבוץ נחשולים. מעוגנת, באופן רופף, בתוך קבוצת חברים עתיקה, זוגית להפליא ושמרנית למדי.

כשנה לאחר שבעלי נפטר "בעטתי" את בני הצעיר מהבית אל מרכז תל-אביב. חשבתי שהוא צריך להחזיר לעצמו את חייו העצמאיים,

קורה שהאדם נפטר והלך מעולמנו זה כפי שאנו מכירים אותו. "איננו" אומרות מודעות האבל. אֵלִי עָזָר "איננו". טעות. הוא קיים

במותו הוריש לי המנוח שלי, בין השאר, מאבק איתנים משפטי על שמנו הטוב ועל רכושנו. מיד כששמעו "הרעים" שבעלי נסתלק

תלבשי קז'ואל, הוא ביקש. אני סקרן לראות איך את מתלבשת.  זאת עמדה להיות הפגישה השנייה שלנו. לפגישה הראשונה קדמו שבועיים

כשהייתי בת שבע עשרה וחצי הכרתי את מי שהיה לבעלי כשמלאו לי עשרים. במותו הייתי בת חמישים וחמש. מעולם לא

חלפה שנה וחצי מאז מותו של המנוח שלי והבית ממשיך לחוד לי חידות. המנוח העריץ דברים מושלמים, והיה מוכן לטרוח

שנה אחר מותו של בעלי החזיר הפסנתר של שופן את המוסיקה לחיי. כעת אני שומעת סידרת קונצרטים נפלאים. צוותא תל-אביב.