אלמנה

בוקר ברוקליני אחד ירדתי לקנות ירקות לסלט ישראלי חתוך גס לילדי המתגורר בניו יורק, וללילי, חברתו. מזג האוויר היה עכור.

משסוף סוף הגעתי לניו-יורק נתגלגלה לשם עימדי אחייניתי האהובה דפנה שבדיוק השתחררה מצה"ל ונחתה בתפוח הגדול מספר ימים לפני. עם

סופשבוע של חג סוכות על שפת הים בקיבוץ נחשולים. מעוגנת, באופן רופף, בתוך קבוצת חברים עתיקה, זוגית להפליא ושמרנית למדי.

"את משייטת דרך החיים כמו ברבור מְדוּנַג" אמרה לי מישהי לפני המון המון שנים, "כלום לא נוגע בך, את לא

משעה שנשתחררו הברגים שאחזו את המבנה המסודר של חיי גיליתי שבאמת הכל בראש. אותה פיסת אירוע שקיומה נראה ברור ומוחלט

איגור הבטיח לי ישבן ברזילאי. "לא יתכן" אמר, "שתרדי לאילת עם ישבן כמו שלך, זה יזיק למוניטין שלי".  "שבועיים" אמרתי

לא אהבתי את המבט הדהום בעיניו של דוד המדביר שעמד ועיניו נעוצות בג'וק קטן שלרוע מזלו בחר את הרגע הכי

מדי כמה ימים אני מוציאה את בעלי מהארון, מנערת את מה שאני מניחה ששנתיים אחר מותו הוא שלד, מבריקה, מצחצחת,

כשנה לאחר שבעלי נפטר "בעטתי" את בני הצעיר מהבית אל מרכז תל-אביב. חשבתי שהוא צריך להחזיר לעצמו את חייו העצמאיים,

קורה שהאדם נפטר והלך מעולמנו זה כפי שאנו מכירים אותו. "איננו" אומרות מודעות האבל. אֵלִי עָזָר "איננו". טעות. הוא קיים